זוחלים

מבט חטוף:

זוחלים הם מחלקה המונה כ10,038 מינים (נכון לאוקטובר 2014 לפי reptile-database.org) ומחולקת לארבעה סדרות: סדרת הצבים, סדרת מחודקי ראש, סדרת התנינאים וסדרת הקשקשאים. הזוחלים הינם בעלי חוליות אשר חולקים מספר מאפיינים פיזיולוגיים משותפים אשר הבולטים מביניהם הם קשקשים אפידרמליים המכסים את גופם (או לפחות חלק מגופם) ומטבוליזם נמוך.

לאורך האבולוציה עברו הזוחלים התאמות גופניות והתנהגותיות רבות אשר אפשרו להם לשרוד ולשגשג בכל בתי הגידול השונים ובכל היבשות (מלבד אנטרקטיקה(.

הזוחלים הם יצורים אקטותרמיים, יצורים אשר טמפרטורת גופם תלויה בהתנהגותם ובטמפרטורה השוררת באזור בו נמצאים, ולכן הם נפוצים בעיקר באזורים טרופיים חמים.

ניתן לקרוא בהמשך רבות אודות מחלקת הזוחלים.

תפוצה:

בשל הצורך במקור חימום חיצוני (השמש לצורך העניין) נמצאים הזוחלים בעיקר באזורים החמים ברחבי העולם על אף שקיימים מספר זנים אשר הסתגלו לחיים במקומות קרים יותר (אפילו במקומות בהם יש שלג). רוב המינים אשר חיים על פני האדמה משגשגים בעיקר באזורי היערות, בערבות ואף במדבריות (אזורים צחיחים).

רוב קבוצות הזוחלים חיים ביבשה אך בדומה לשינויים אבולוציוניים רבים התאימו זוחלים רבים את מבנה גופם וסיגלו סגנון חיים המאפשר להם לחיות מתחת לפני המים ובמקומות גבוהים.

תוחלת חיים:

צב גלאפגוס ענק בתמונה: צב גלאפגוס ענק בעל תוחלת חיים ארוכה במיוחד: מעל 170 שנה.

חלק מהזוחלים הם מינים חד שנתיים אשר בוקעים, מתבגרים, מתרבים ומתים בתוך שנה או לכל היותר שנתיים. אחרים מגיעים לבגרות רק לאחר 25 שנים ומגיעים לתוחלת חיים גבוהה יחסית, מעל ל-50 שנים. צבי הענק הם הזוחלים בעלי תוחלת החיים הארוכה ביותר כ-170 שנים מאידך זיקית לבורד אשר מחזור חייה הממוצע עומד על כשנה.

מין ורבייה:

זוחלים בדרך כלל מתרבים ברבייה זוויגית (רבייה מינית) על אף שיש מינים מסוימים אשר מסוגלים להתרבות ברבייה אל-זוויגית (רבייה אל-מינית).

כל פעילות הרבייה מתרחשת דרך פתח הביב, הכניסה / היציאה היחידה אשר ממוקמת בבסיס הזנב. לרוב זכרי הזוחלים איבר מין דמוי פין המאוחסן בגופם אותו מסוגלים לשלוף מגופם ולהחזיר חזרה בעת הצורך. לתנינים ולצבים איבר מין אחד (פין יחיד) בעוד שאצל נחשים ולטאות זוג איברי מין (פין כפול). על אף המצאות זוג איברי מין אצל הנחשים והלטאות, בעת הזיווג הזכר משתמש בפין אחד בלבד מבין השניים. לזכר הספנודון חסר איבר הזדווגות ולכן על מנת להזדווג הזכר והנקבה מצמידים את פתח ביבם ומצטופפים עד אשר הזכר מפריש את זרעו.

בעוד שאצל חלק גדול מהזוחלים מין הילוד נקבע על ידי גורמים גנטיים ישנם זוחלים בעלי מנגנון הקובע את מין הילוד לפי הטמפרטורה השוררת סביב הביצה בזמן הדגירה. מנגנון זה נפוץ יותר אצל צבים ותנינים אך קיים גם אצל לטאות וספנודונים. נכון להיום אין תיעוד לקיימות מנגנון זה אצל הנחשים.

נחש פיתון בוקע מביצתו בתמונה: נחש פיתון בוקע מביצתו. כל הזכויות שמורות ל:WildAboutPets.net

רוב הזוחלים הם מטילי ביצים אך יש מספר מינים אשר יולדי חיים:

מטילי ביצים:

רוב הזוחלים מטילי ביצים אמניוטית (ביצה בעלת שק שפיר) בה גדל ומתפתח העובר. ביצה זו מותאמת להתפתחות תקינה של העובר ומגנה מפני התייבשות או פגיעה בעובר. לפניכם מבנה הביצה האמניוטית:

  • קליפת הביצה: מגנה על עובר הזוחל ושומרת עליו מפני התייבשות אך מאפשרת חילוף גזים תקין.
  • קרום הכוריון (מסיסית): מסייע בהחלפת גזים בין פנים וחוץ הביצה. קרום זה מאפשר יציאה של פחמן דו חמצני מהביצה וכניסה של חמצן אל תוך הביצה.
  • אלבומין: מספק הגנה נוספת לעובר ומשמש מאגר למים ולחלבון.
  • אלנטואיס: שק אשר אוסף את הפסולת המטבולית המיוצרת על ידי העובר.
  • שק השפיר: מכיל מי שפיר אשר מקיפים את העובר ומגנים על העובר המתפתח, בנוסף מסייעים מי השפיר בויסות הלחץ האוסמוטי.
  • שק החלמון: מקיף את החלמון ומכיל חומרים מזינים עשירים בחלבון ושומן אשר נצרכים על ידי העובר דרך כלי דם המאפשרים גדילה וחילוף חומרים תקין.
  • "שטח מאוורר": שטח זה מספק חמצן לעובר עם התחלת בקיעתו מהביצה, בכך מונע חנק של העובר בזמן הבקיעה.

יולדי חיים (משריצים):

לזוחלים מספר צורות בהם יולדי חיים:

  1. שמירה על הביצים בתוך גופם עד אשר בוקעים או אשר מוכנים לבקוע בכל עת.
  2. שמירה על הביצים בתוך גופם תוך העשרת החלבון בחומרי מזון.
  3. גידול העובר בקרום ללא קליפה דמוי שליה בה מספק הגוף המארח לעובר חומרי מזון באופן תמידי.

ההיסטוריה מצביע על כך שאבותיהם הקדמונים של הזוחלים היו מטילי ביצים בלבד. לאור העובדה שמינים מסוימים כיום יולדי חיים נשאלת השאלה מדוע עברו הזוחלים התאמה זו? נכון להיום, לאור מחקרים מדעיים ניתן להניח שזוחלים מסוימים עברו התאמה זו כי:

  • באזורים בהם תנודות רבות במזג האוויר או באזורים קרים יחסית מסוגל הגוף המארח לייצר סביבה טובה ויציבה יותר (טמפרטורה, לחות וכו') להתפתחות האופטימלית של צאצאו.
  • הגנה בפני טורפים - לביצה אין כל יכולת הגנה בשונה מנקבה בוגרת אשר מסוגלת להגן על עצמה (ועל צאצאיה בגופה) טוב יותר.
  • הגנה בפני פתוגנים - באופן דומה, לאם מערכת חיסונית מפותחת יותר אשר מסוגלת להלחם בפטריות, זיהומים בקטריאליים וזיהומים נגיפיים.

רבייה אל- זוויגית אצל זוחלים (רבייה על מינית):

נקבות זוחלים מסוימים מסוגלות לפתח ביצית לתא חי ללא כל צורך בהפריה של הזכר (הפריה חיצונית), משמע, לעבר עצמן באופן עצמאי. בשיטת רבייה זו נוצר העתק מדויק מבחינה גנטית בעל תכונות תורשתיות זהות לאם. שיטת רבייה זו קיימת אצל מספר מינים שונים של זוחלים, ביניהם: נחשים, לטאות, ושממיות.

תנועה:

השאלה הנשאלת היא כיצד נעים הזוחלים? הזוחלים פיתחו מספר סגנונות בהם נעים ממקום למקום, ביניהם ועיקריהם:

הליכה:

על אף שלא לכל הזוחלים יש ארבע רגליים משתייכים הזוחלים לקבוצת בעלי הארבע רגליים. תנינים, צבים, ספנודונים ורוב הלטאות יכולים ללכת על ארבעת רגליהם. רגליהם בדרך כלל שרועות לצד גופם ותנועתם מושגת בעזרת הרמת גופם קלות ותזוזתו מצד לצד תוך כדי שליחת רגליהם קדימה. חלק גדול מהלטאות הקטנות מסוגלות לנוע במהירות גבוהה מאוד ממקום למקום. מנגד, לטאות גדולות במיוחד, דרקון הקומודו לדוגמה, נעות באיטיות ולעיתים מחליקים את בטנם על הקרקע בזמן ההליכה, בדומה לתנינים. במקרה הצורך גם הלטאות והתנינים הגדולים מסוגלים לנוע באופן מפתיע במהירות רבה! זנים מסוימים של זוחלים פיתחו סגנון דהירה המאפשר לנוע במהירות ממקום אחד לאחר, לדוגמה תנין היאור אשר מסוגל "לדהור" למרחקים קצרים במהירות של כ17 קמ"ש. לטאות מסוימות מסוגלות לרוץ על שתי רגליהן האחוריות במהירות רבה, הבסיליסק המצוי מסוגל אף לנוע על פני המים מבלי לשקוע!

תנועת הנחש (החלקה וגלישה):

הנחשים נעים במספר צורות. התנועה הנפוצה, תנועה המתקבלת מפיתול וכיפוף גופם מצד לצד תוך כדי חיכוך בקרקע, נקראת תנועת התפתלות או תנועת התפתלות צדית (serpentine locomotion). צורות נוספות בהן נע הנחש: תנועה ישרה (rectilinear locomotion), תנועה לוליינית או זחילה לוליינית (sidewinding) ותנועת קונצרטינה (Concertina locomotion).

לעיתים, באזור בו הקרקע עשירה צמחייה עבה וסבוכה, גם לטאות בעלות ארבע רגליים, בדומה לנחשים, נוטות לזחול ולהחליק על פני הקרקע.

שחייה:

צב ים ירוק צב הים הינו זוחל בעל גפיים דמויות משוטים המסייעות לו לנוע בקלות מתחת לפני המים.

צבים ותנינים רבים מבלים את רוב חייהם במים. לצבים רגליים רחבות יותר המאפשרות להם לנוע במים, לתנינאים זנב ארוך ועוצמתי אשר מסייע להם לנוע ולנווט בתוך המים ולנחשים קיימת היכולת לנוע ולשחות בתוך המים (כפי שנעים על פני היבשה).

צב הים אשר במשך רוב ימיו חי בתוך המים פיתח התאמות לגפיו. כיום, גפיו דמויי משוטים ומסייעים לו לנוע בקלות בעומקים.

דאייה:

זוחלים לא יכולים באמת לעוף אך מספר זנים פיתחו התאמות המאפשרות להם לדאות ממקום למקום לאורך האבולוציה. הנחש המעופף משטח את גופו ובכך מסוגל לדאות מענף גבוה לענף נמוך יותר. לטאת הדרקון המעופף מסוגלת גם היא לדאות, בין גפיה הקדמיות לבין גפיה האחוריות נמצא עור דמוי מניפה אותו מסוגלת לפרוש כאשר רוצה לדאות ממקום למקום.

תזונה:

זוחלים רבים הינם אוכלי בשר. חלקם, בעיקר הלטאות והנחשים הקטנים ניזונים בעיקר מחרקים, עכבישים, תולעים וחסרי חוליות אחרים. נחשים גדולים יותר ותנינים אוכלים יונקים, דו חיים, דגים, ציפורים, ביצים (חלקם) ואף זוחלים אחרים. נחשים בדרך כלל יאכלו אך ורק מזון חי בעוד שמינים אחרים אוכלים גם פגרים.

במחלקת הזוחלים ישנם זנים, בעיקר אלו המשתייכים לסדרת הצבים, אוכלי צמחים (צמחוניים). כמו כן, ישנם זנים אוכלי כל (אוכלי בשר וצמחים).

זוחלים מסוימים משנים את העדפותיהם התזונתיות במשך חייהם. צב הים לדוגמה יכול להיות אוכל בשר, אוכל צמחים ואף אוכל כל. העדפותיו התזונתיות משתנות בהתאם לגילו ולבית גידולו. בעודו צעיר, צב הים הירוק הינו אוכל בשר עד אשר מגיע לגיל בו בהדרגה עובר למזון צמחוני ואף בהעדר מקור מזון זמין יכול צב ים ירוק בוגר לעבור מתזונה צמחונית לתזונה מעורבת (צמחונית ובשרית).

בדומה לשינויים ולהתאמות רבות אחרות אשר עברו הזוחלים לאורך האבולוציה, גם בתחום התזונה ביצעו הזוחלים התאמות גופניות והתנהגותיות על מנת לשרוד, לשגשג ולהתרבות. הזוחלים פיתחו אסטרטגיות רבות בהם משתמשים על מנת לתפוס את טרפם, המעניינות שבהן ועיקריהן:

  • צב האליגטור (Alligator snapping turtle) הינו טורף איטי אשר מתקשה לתפוס את טרפו המהיר, לשם כך פיתח אסטרטגיה מעניינת. צב האליגטור נשכב על הקרקע או על פני המים ללא תנועה כאשר לסתותיו פתוחות לרווחה, מראהו מטעה ונראה כסלע שאיננו מזיק. הוא משתמש בלשונו הנראית כתולעת בשרנית כפיתיון ומזיזה בדומה לתנועת התולעת, בכך הוא מפתה דגים קטנים, צפרדעים ואף צבים קטנים להתקרב לעבר המלכודת. אלה אשר נופלים קורבן לתכסיסו מתקרבים לעבר פיו וכאשר הם מספיק קרובים סוגר הצב את לסתותיו במהירות ובחוזקה.
  • לזיקית שני מנגנונים מפותחים ומתוחכמים לתפיסת טרפם. לזיקית היכולת לשנות את צבעי גופה ובכך להסוות עצמה בפני הסובבים אותה (הן בפני טורפים והן בפני טרף פוטנציאלי) יכולת זו מאפשרת לה לארוב  ולהתגנב לעבר הטרף. כעת, לאחר שקרובה הזיקית לטרפה משליכה הזיקית את לשונה הדביקה (אשר אורכה לפחות כאורך גופה) במהירות ובדיוק רב הישר לעבר הטרף.
  • זוחלים שונים, ביניהם תנינים ונחשים גדולים, אורבים לטרפם לעיתים אף במשך ימים שלמים מבלי לזוז. זוחלים רבים יעדיפו להסוות עצמם ולארוב לטרף מאשר לרדוף אחר הטרף ולשרוף אנרגיה.
  • לנחשים מבנה לסתות מיוחד המאפשר להם לבלוע טרף אשר גדול בהרבה מגודל ראשם. דבר זה מתאפשר הודות למערכת שרירים ולמבנה לסתות מיוחדים. בשונה מאצל רוב בעלי החיים, לנחש היכולת לנתק את לסתו העליונה מלסתו התחתונה ובכך לאפשר לטרף גדול להיכנס בפיו של הנחש. בנוסף ליכולת להפריד בין לסתו העליונה לתחתונה לנחש הפרדה מוחלטת בלסת התחתונה, דבר המאפשר גמישות ותנועת לסתות יוצאת מן הכלל. מערכת שרירים ועצמות המסייעות בבליעת הטרף ובמחיצתו.

עוד אודות מערכת העיכול של הזוחלים ניתן לקרוא תחת "מערכת העיכול".

התנהגות:

לזוחלים אין תכונות אישיות "טיפוסיות" שיש לחיות מחמד כמו כלבים, חתולים וציפורים, אך יש לזוחלים מבחר של הרגלים והתנהגויות מרתקים משלהם. הבנתם עשויה לשפר את מערכת יחסייך עם הזוחל.

התנהגויות הסתגלותיות:

מה שמתרחש ביום יום של הזוחל קשור רבות לאלפי שנים של הסתגלות אבולוציונית. לכל התנהגות סיבה מסוימת, התאמה אותה עברו במטרה לתת מענה לבעיה או מחסור מסוים (הן שינוי אנטומי והן שינוי התנהגותי).

חיפוש אחר מקור חום:

בשונה מאצל היונקים והעופות גוף הזוחלים לא מסוגל לשמור על סביבה פנימית חמה ויציבה ולכן זקוקים למקור חימום חיצוני (יצורים פויקילותרמיים), לדוגמה השמש בטבע וגופי חימום בשבי. פעילויות שונות כגון אכילה ועיכול בדרך כלל מתקיימות בטווח מסוים של טמפרטורת גוף ולכן עליו לשמור על טמפרטורת גוף תקינה בדומה לרוב בעלי החיים.

הזוחלים משנים את התנהגותם במטרה לאזן את טמפרטורת גופם (יצורים אקטותרמיים), מתחממים בשמש כאשר חום גופם נמוך יחסית ומתקררים בצל או מתחת לאדמה כאשר חום גופם גבוה יחסית, תנועה ותזוזה משתנה על פני קרקע חמה, שינוי צבע גוף לכהה בעת הצורך בחימום וההיפך בעת הצורך בקירור, ועוד שינויים רבים אחרים. זוחלים הפעילים בעיקר בלילה מתחממים על ידי התיישבות על סלע או חומר חם אחר בשעות המוקדמות של הלילה על מנת לאזן את חום גופם, אחרים מסוגלים לתפקד גם עם חום גוף נמוך למדי.

מנגנוני הגנה:

לאורך השנים פיתחו הזוחלים (במיוחד הזוחלים הקטנים) מנגנוני הגנה רבים המאפשרים להם לשרוד ולשגשג בבתי גידולם לאור התפתחות והתרבות היונקים והעופות. מנגנוני ההגנה העיקריים אותם פיתחו:

הימנעות, התחמקות:

הימנעות והתחמקות הינם מנגנוני ההגנה הנפוצים ביותר בממלכת החיות, הם גם הנפוצים ביותר בקרב הזוחלים. כאשר חש בסכנה, פעולתם הראשונה של נחשים ולטאות תהא לזחול או לרוץ במהירות לצמחייה או למקום מסתור אחר הקרוב ביותר. צבים ותנינים צוללים עמוק בתוך המים. במידה וסכנה מתעוררת לפתע ותהא קרובה מדי ישתמשו הזוחלים במנגנוני הגנה אחרים.

הרתעה על ידי השמעת רעשים:

עכסן - נחש הפעמונים העכסן (נחש הפעמונים) מפיק צלילים בעזרת זנבו המיוחד כדי להניס טורפים.

תנינים, צבים, לטאות מסוימות ונחשים מסוימים מפיקים צלילי שריקה או צפצוף חזקים כאשר נתקלים בטורף. נחש הפעמונים (עכסן) מרעיד ומשקשק את קצה זנבו, פעולה המנפיקה קולות כשל רעשן. נחשים נוספים עשויים להשתמש במנגנון זה על אף שאין ביכולתם להפיק צלילי רעשן. לעיתים, פעולת שקשוק הזנב אשר בא במגע עם עלים יבשים מנפיקה קול דומה אשר מונפק מזנבו של העכסן.

הרתעה חזותית - צורת גוף:

שינוי צורת הגוף נפוצה בעיקר אצל נחשים. לעיתים זה קרוב בהרחבת הצוואר (מתיחת עור רפוי המצוי בשני צידי הצוואר) כמו אצל הקוברה, או הרחבת כל חלל הגוף כמו אצל נחש אף חזיר (הוג נוז). נחשים מסוימים אף מסוגלים לנפח את החלק הקדמי של גופם.

נחשים מסוגלים להפגין גם תנוחות איום על ידי שינוי צורת גופם. קוברה לדוגמה מרים את החלק הקדמי של גופו ומותח את העור הרפוי בצידי צווארו. תנוחת האיום של הצפע מתבטאת בגוף מפותל כאשר ראשו מוטה למעלה מוכן להתקפת הטורף.

לטאות מסוימות משטחות את גופן, מנפחות את גרונן ומפנים את גופן לרוחב אל מול הטורף, אחרות פותחות את פיהן לרווחה על מנת להרתיע את הטורף (לדוגמה חרדון שחור צוואר אשר פותח את פיו אשר צבוע בכתום בוהק במטרה להרתיע את האויב).

צבעי גוף - אזהרה:

זוחלים רבים צבועים במגוון צבעים בהירים לעיתים גם לצורכי הגנה (אדום, כתום או צהוב). על אף שטרם הובן לחלוטין, יש הסבורים כי לצבעי גוף יש משמעות עבור הטורפים. צבעי גוף מתריעים בפני הטורף כי הוא נתון לסכנה (עשוי למות או להיפצע קשות) במידה וינסה לטרוף את הזוחל.

צבעי גוף - הסוואה:

זיקית מוסווית הזיקית, אחד מבעלי החיים בעלי יכולת ההסוואה הטובה ביותר בממלכת החי.

הסוואה אשר כרוכה בשינוי צבע או צורה נפוצה אצל זוחלים. לדוגמה, צבע גופם של נחשים ולטאות שוכני עצים רבים הינו ירוק (לדוגמה נחש גפן ירוק), לרוב גופם צנום ומזכיר צמחייה אשר נפוצה בבית הגידול. באותו אופן, בבתי גידול שחונים למחצה או סלעיים הזוחלים בעלי צבעי גוף המאפשרים להם להסוות עצמם מפני אויבים פוטנציאליים (לרוב בעלי צבע חיוור מלאי כתמים).

צבעי גוף - חקיינות:

חקיינות נפוצה בעיקר אצל מיני זוחלים בלתי מזיקים. מיני נחשים בלתי מזיקים מחקים את צבע גופם של מינים מסוכנים ובכך מגנים על עצמם מפני טורפים פוטנציאליים.

התקפה ונשיכה:

במידה ומנגנוני ההרתעה לא הבריחו את הטורף, זוחלים רבים עשויים להפוך לתוקפניים. מינים שונים סיגלו שיטות התקפה שונות. נחשים מסוימים מנגחים ראשם בטורף, אחרים יתקפו את הטורף וינשכוהו בעוצמה ובאכזריות (חלקם ארסיים וחלקם לא). לטאות רבות נושכות במטרה להגן על עצמן. שממיות לדוגמה נושכות במידה ומרגישות מספיק מאוימות אולם נשיכתן יעילה כנגד טורפים קטנים בלבד. ללטאות כוח נשיכה חזקה (הודות למבנה השיניים ומלתעות חזקות) ויעילה המסבה פגיעה קשה לטורף. צבים מסוימים, בעיקר צבים נשכניים, מסוגלים לתקוף חזרה את הטורף באגרסיביות ובמרץ ולהסב נזק רב.

יריקת והזרקת ארס:

יריקת הארס של נחשי הקוברה היא פעולה אך ורק הגנתית אשר מכוונת כלפי טורפים גדולים. טרם יריקת הארס הקוברה מנסה להרתיע חזותית על ידי שינוי צורת הגוף. הארס מסוגל לגרום נזק זניח לעור הטורף אך באותו האופן יכולה להסב נזק בלתי הפיך במידה ופגעה בעיניו.

על אף שיכולת יריקת הארס קיימת לאחדים, למינים רבים של נחשים קיים ארס אותו יכולים להזריק לגוף הטורף. נחשים מכישים את האויב כמוצא אחרון לאחר שניסו את שאר מנגנוני ההגנה. חלקם עשויים לגרום לנזק חמור ואף למוות האויב.

ניתוק הזנב:

זנבותיהם של מיני לטאות מסוימים מהווים מנגנון הגנה יוצא מן הכלל. כאשר נתפסות הלטאות בזנבן, חלק מהלטאות מסוגלות לנתקו. גירוי בו זמני של העצבים בזנב הקטוע גורם לו להתפתל לכמה שניות נוספות לאחר הניתוק, דבר אשר מסיח את דעתו של הטורף ומאפשר ללטאה לברוח ולתפוס מחסה. לרוב הזנב מתנתק לחתיכה אחת בלבד אך במינים מסוימים הלטאה מנתקת את הזנב למספר חלקים. הגדם מחלים במהירות וזנב חדש צומח לאחר מכן. הזנב המחודש בדרך כלל לא ארוך כשהיה הקודם וקשקשיו פשוטים יותר.

תכונות פיזיולוגיות:

כל או לפחות רוב גדול ממחלקת הזוחלים חולקים מאפיינים גופניים משותפים, כמה מהם לפניכם:

מימדים:

קרוקודיל בסדרת התנינאים נמצאים המינים הגדולים ביותר במחלקת הזוחלים.

מחלקת הזוחלים רחבה ומגוונת ובה זנים רבים. כמו בכל מחלקה ישנם זנים קטנים ואחרים גדולים. בין הזוחלים הגדולים ביותר נמצא תנין הים אשר משקלו המרבי הינו 2 טון ואורכו 4.5 מטרים, ונחשי האנקונדה והפיתון אשר אורכם המרבי כ-10 מטרים ומשקלם כ-300 ק"ג. מאידך הזוחל הקטן ביותר שתועד (נכון לנובמבר 2014) הינו זיקית זעירה אשר גודלה לא עולה על 29 מ"מ (כולל הזנב).

!!!!

על מנת לקבל מידע אודות מימדי זנים מסוימים יש לבקר בדף הזן הספציפי.

!!!

עור הזוחלים:

עילית עור (אפידרמיס) הזוחלים מכוסה (לפחות בחלק מגופם) בקשקשים אשר תפקידם בין היתר הגנה על שכבות העור הפנימיות ומניעת איבוד מים דרך עורם (שמירה על לחות גופם).

קשקשי הזוחלים מכילים סוג ייחודי של קרטין (קרטין מרכיב את השיער והציפורניים אצל האדם) הנקרא קרטין-בטא (קרטין β) ומכילים גם קרטין- אלפא (קרטין α) אשר משותף עם בעלי חוליות אחרות (לדוגמה יונקים).

הקרטין הוא המרכיב המרכזי בקשקשי הזוחל. מבנה הקשקשים יכול להיות קטן מאוד בזוחלים קטנים, או גדול יחסית בקבוצות רבות של לטאות ונחשים. מבנה הקשקש הגדול ביותר הוא זה אשר מכסה את שריון הצב ואת עור התנין.

מבנה הגפיים:

הזוחלים נחשבים לבעלי ארבע רגליים בעלי שני זוגות גפיים תואמות. רוב הזנים בעלי חמש אצבעות טפרים בכל גפה. הטפרים מעוקלים כלפי מטה וזה מסייע ליכולת ניוד מהירה יותר. בזנים מסוימים, נחשים ולטאות תולעת (אשר לחלקם שרידים של עצמות הגפיים) (Amphisbaenia) לדוגמה, הרגליים חסרות אך הדעה הרווחת לאור ממצאים רבים היא כי זנים אלו התפתחו מאב קדמון בעל ארבע רגליים לאור.

עם ההתפתחות האבולוציונית של הזוחלים סיגלו הזוחלים התאמות המאפשרות להם לשגשג בבית גידולם. דוגמאות רבות יש להתאמת מבנה הגפיים, לדוגמה, גפיו של צב הים אשר עברו התאמה וכיום גפיים דמויות סנפירים המאפשרים להם לשחות בקלות במים.

דוגמאות נוספות להתאמות ניתן למצוא בטבע, ביניהם רגלי הזיקית אשר מאפשרות לה להלך ולטפס בקלות על ענפי העצים, כריות אצבעות השממית אשר מאפשרות לה להיצמד למשטחים חלקים ומחוספסים כאחד (יכולת טיפוס על זכוכיות, קירות וכו') ועוד התאמות רבות המאפשרות לדאות, לרוץ, לנטר ועוד!

!!!

ניתן לקרוא עוד אודות אופן התנועה של הזוחלים בהמשך הדף, או על ידי לחיצה כאן.

|!!!

"קרי דם":

הזוחלים הינם אקטותרמיים (יצורים אקטותרמיים הינם יצורים פויקילותרמיים אשר מושפעים מהטמפרטורה בסביבה בהם נמצאים ובאופן בה מתנהגים) וידועים בכינוים בעלי "הדם הקר", מושג זה מטעה רבים ואין זה אומר שלאו דווקא חום גופם נמוך אלא מצביע על חוסר היכולת של הזוחלים, או למעשה יכולת גופם של הזוחלים, לשמור על טמפרטורה קבועה מלבד שינוי התנהגותם.

במטרה לחמם את חום גופו משנה הזוחל את התנהגותו ונע למקומות חמים, לדוגמה ישיבה על סלע חם וכאשר ירצה בצינון גופו יבחר אזור קריר יותר.

חום גוף ומטבוליזם (חילוף חומרים):

כפי שכבר צוין בפסקה מעל, זוחלים הינם יצורים אקטותרמיים אשר ברשותם אמצעים פיזיולוגיים מוגבלים המסייעים לשמור על טמפרטורת גוף קבועה ולכן לעיתים תכופות נעזרים במקורות חום חיצוניים להשגת מטרה זו. עקב טמפרטורת גוף פחות יציבה אצל הזוחלים מאשר ליונקים ולעופות, לגוף הזוחלים צורך באנזימים מיוחדים המסוגלים לתפקד בצורה יעילה בטווח רחב יותר של טמפרטורות מאשר אצל בעלי ה"דם החם" (יונקים ועופות).

טווח הטמפרטורה האופטימאלי אצל הזוחל משתנה ממין למין, אך בדרך כלל מתחת לטווח הטמפרטורה האופטימאלי "חמי הדם". אצל לטאות רבות, הטווח התקין הוא בין 24-35 מעלות צלסיוס בעוד שאצל זנים מיוחדים החיים באזורים חמים יותר הטווח התקין נע בין 35-40 מעלות צלסיוס, בדומה לטווח התקין אצל היונקים. הטמפרטורה בגופם של הזוחלים מתאזנת כאשר הזוחל פעיל אך המטבוליזם הנמוך גורם לירידה מהירה בטמפרטורת גופם כשהזוחל לא פעיל.

כמו שאר בעלי החיים, פעילותם של שרירי הזוחל מייצרת חום. בזוחלים גדולים, לדוגמה אצל צב ים גילדי, יחס נמוך של שטח פנים לנפח המאפשר למערכת המטבולית בגופו לייצר חום ובכך לשמור על טמפרטורת גופו גבוהה מזו של סביבתו. בקרב המדע מאמינים כי מנגנון זה שימש גם דינוזאורים גדולים לשמור על טמפרטורת גופם.

התועלת של מטבוליזם במנוחה נמוך היא שהזוחלים צורכים פחות אנרגיה וחמצן על מנת לקיים תפקוד תקין של מערכות הגוף. מטבוליזם נמוך מאפשר לזוחלים גדולים, לדוגמה תנין, להתבסס על ארוחה אחת למשך תקופה ארוכה של כשישה חודשים ולצב הים לצלול כשעה מתחת למים. דרישות תזונתיות נמוכות והתאמה מטבולית מאפשרים לזוחלים לשלוט באזורים בהם מקורות המזון דלים מדי בכדי לאפשר קיום של יונקים ועופות גדולים.

מערכות בגוף הזוחל:

מערכת הנשימה:

בשונה מדו- חיים, לזוחלים אין זימים אשר מאפשרים לנשום מתחת לפני המים. לזוחלים מערכת ריאות מפותחת המתפקדת מיד לאחר יציאתם לאור העולם. לרוב הזוחלים זוג ריאות מלבד זני נחשים מסוימים הנושמים בעזרת ריאה אחת בלבד. קצב הנשימה, בדומה לפעילויות פיזיות אחרות אצל הזוחלים הוא משתנה מאוד, תלוי בטמפרטורת הסביבה ובמצב האמוציונאלי שבה נמצא הזוחל.

על מנת לשרוד על הקרקע הזוחלים פיתחו עור חדיר למים, זאת כדי למנוע איבוד נוזלים ומכאן אינו מתאים לצורכי נשימה. לכן, בעוד שמספר מיני זוחלים (לדוגמה נחשי מים) מסוגלים להשיג חצי מאספקת החמצן הדרושה שלהם דרך עורם (נשימה עורית), רוב הזוחלים תלויים כמעט לחלוטין בריאות לצורכי חילוף גזים.

ריאות הזוחלים יותר מורכבות באופן ניכר משל ריאות הדו חיים. ריאות הזוחלים בעלי הרבה יותר מחיצות פנימיות המספקות שטח פנים נוסף לחילוף גזים בין הגזים בריאות והדם. ריאות הזוחלים המורכבות ביותר שייכים לצבי הים (לדוגמה צב ים ירוק). זנים אלה יכולים לפתח קצב מטבולי גבוה, ריאותיהם מותאמים למתן שיעור גבוה של החלפת גזים.

מנגנון ניפוח הריאות אצל הזוחלים דומה לזה של היונקים והציפורים. אצל רוב הזוחלים השאיפה מתבצעת על ידי הגדלת נפח הגוף. על ידי התכווצות שרירי נשימה המזיזים את הצלעות, נפח חלל הגוף עולה. פעולה זו יוצרת לחץ תת אטמוספרי בתוך הריאות ובכך גורמת לאוויר לזרום פנימה עד להשוואת לחצים.

לזוחלים מסוימים מערכות שונות אשר מאפשרות ניפוח ריאות תקין. אצל הצב אימוץ שריון קשיח חייב פיתוח שרירי שלד מיוחדים לניפוח הריאות. אוורור הריאות מושג על ידי שינוי נפח חלל הגוף. נשיפה מתבצעת על ידי פעילות השרירים אשר מושכים את חגורת הכתפיים חזרה לשריון, דוחסת את הקרביים באזור הבטן. הלחץ המוגבר בחלל הגוף מועבר לריאות. שאיפה כרוכה בביצוע הפעולה ההפוכה: משיכת חגורת הכתפיים מחוץ לשריון, באופן זה מגדיל הצב את נפח חלל הבטן, פעולה זו גורמת להיווצרות לחץ תת אטמוספרי, זרימת האוויר פנימה עד להשוואת לחצים (כפי שכבר צוין בפסקה הקודמת).

דפוסי הנשימה של רוב הזוחלים איננה רגילה, בדרך כלל כוללת סדרה של פעולות שאיפה ונשיפה וביניהן הפסקה יחסית ארוכה. בזוחלים ימיים צלילה מתרחשת בזמן ההפסקה, צלילה המתפרשת על פרק זמן של שעה או יותר. הקצב המטבולי של הזוחלים הוא חמישית או עשירית מקצב המטבולי אצל היונקים והעופות ולכן אוורור רצוף של הריאות איננו נחוץ לזוחלים.

מערכת השלד:

לכל הזוחלים מערכת שלד חזקה הכוללת עמוד שדרה וצלעות רבות.

השלד של זוחלים תואם את התבנית הכללית של בעלי החוליות. הזוחלים בעלי גולגולת, עמוד שדרה ארוך וחוט שדרה אשר מוגן על ידי חוליות עמוד השדרה, צלעות אשר מרכיבות את כלוב הצלעות המגנות על הקרביים ומערכת גפיים.

כל קבוצה של זוחלים פיתחה לעצמה שינוי שלדי מסוים בהתאם למגמת ההתאמה הכללית של הקבוצה. הנחשים לדוגמה, איבדו את גפיהם לחלוטין בתהליך אבולוציוני ארוך (על אף שישנם זנים בהם קיימים שרידים של הגפיים האחוריות). דוגמה אחרת להתאמה ושינוי מבני של מערכת השלד ניתן לראות בזוחלים הימיים אשר גפיהם הותאמו למבנה סנפירים.

קבוצות של זוחלים אשר מצב חייהם תלוי במידה רבה בהגנה פסיבית פיתחו התאמות מיוחדות כדוגמת שריון, לדוגמה, צבים בעלי שריון גרמי.

מערכת הדם:

לכל הזוחלים יש לב בעל שלושה מדורים מלבד התנין אשר בגופו, בדומה ליונקים וציפורים, לב בעל ארבעה מדורים: 2 עליות ו2 חדרים (מחיצה כמעט שלמה בין החדרים).

לב הזוחלים (בעל שלושה המדורים) בנוי מ-2 עליות המקבלות את הדם מהריאות ומהגוף וחדר גדול המופרד לשני חלקים בעזרת מחיצה לא שלמה לצורכי שאיבת הדם.

לזוחלים, יש מחזור דם כפול (משמע בעלי מחזור דם קטן וגדול):

  • מחזור הדם הקטן אשר מגיע מהלב אל הריאות ובחזרה (מעשיר את כמויות החמצן בדם ומדלל את כמות הפחמן דו חמצני).
  • מחזור הדם הגדול אשר מעביר דם עשיר בחמצן מהלב לחלקי הגוף השונים ומשם דם עשיר בפחמן דו חמצני בחזרה אל הלב.

מכיוון שקיימת חציצה חלקית בין החדרים ייתכן ערבוב של דם עשיר בחמצן עם חמצן עשיר בפחמן דו חמצני, על מנת למנוע ערבוב זה כיווצי העליות מתוזמנים בנפרד.

מערכת העיכול:

מערכת העיכול אצל זוחלים מודרניים דומה למערכות העיכול אצל בעלי חוליות שונים. המערכת כוללת את הפה, בלוטות הרוק, הושט, הקיבה והמעיים.

התפקיד העיקרי של הכליות בגוף הזוחלים הוא הוסרה של פסולת חנקנית: אמוניה, שתנן וחומצת שתן. אמוניה ושתנן מסיסים מאוד במים בעוד שחומצת השתן לא. האמוניה רעילה ביותר, השתנן רעיל מעט ואילו חומצת השתן לא רעילה כלל. בקרב הזוחלים תבנית הפסולת חנקנית קשורה באופן הדוק להרגלים ולבתי הגידול של אותו זן. זוחלים ימיים נוטים להפריש חלק גדול מהפסולת בצורת אמוניה בתמיסה מימית. לדוגמה התנין אשר מסיר כ-40 עד לכ-80 אחוז מהפסולת החנקנית בגופו בצורת אמוניה. זוחלים יבשתיים, נחשים ולטאות לדוגמה, חייבים לחסוך במי גופם ולכן הפסולת החנקנית בגופם קיימת בצורת חומצת שתן בלתי מסיסה ושאינה מזיקה היוצרת פחות או יותר מסה מוצקה בביב הזוחל.

לרוב הזוחלים מערכת עיכול פשוטה ויחסית קצרה. תהליך העיכול אצל הזוחלים איטי יותר מאשר תהליך העיכול אצל היונקים, נתון המשקף את חילוף החומרים (מטבוליזם) הנמוך בזמן מנוחה וחוסר היכולת לפיצול ולעיסת המזון. לחילוף החומרים של הזוחלים יש דרישת אנרגיה נמוכה המאפשרת לזוחלים גדולים (כמו תנינים ונחשי בריח) להתקיים ולספק את צרכיהם התזונתיים למשך חודשים רבים על ידי עיכול איטי של טרף גדול אחד.

זוחלים צמחוניים נתקלים בפני בעיות לעיסה של הצומח, בשונה מהיונקים לזוחלים אין מערכת שיניים מורכבת המאפשר לעיסה נוחה ובליעת האוכל לאחר גריסתו. לשם גריסת האוכל, זוחלים בולעים אבנים וחלוקי נחל הנעים בתוך הקיבה ומסייעים בטחינת המזון הצמחי.

מערכת הרבייה:

איברי הרבייה של הזוחלים נמצאים בפתח הביב. לרוב זכרי הזוחלים איבר הזדווגות המאוחסן בגוף אשר נשלף ונכנס חזרה בעת הצורך. לזכרי התנינים והצבים יש איבר מין יחיד דמוי פין ואילו לזכרי הנחשים והלטאות זוג איברי מין דמויי פין.

מערכת העצבים:

כמו אצל שאר בעלי החוליות, מערכת העצבים בזוחלים מורכבת מהמוח, עמוד השדרה, עצבים ואיברי חישה. בהשוואה ליונקים, לזוחלים יש מוח קטן יותר באופן יחסי. ההבדל החשוב והמשמעותי ביותר בין היונקים לזוחלים הוא גודל אונות המוח. אונות אלה מרכיבות חלק גדול (החלק הכי גדול) ממוח היונקים, בעוד אצל הזוחלים גודלו היחסי והמוחלט של המוח קטן בהרבה. לצורכי השוואה המוח אצל נחשים ותנינים מהווה פחות מ- 0.0666666667% ממשקל גופם הכללי בעוד שאצל היונקים, חתולים לדוגמה, מהווה המוח כ1% ממשקל גופם.

ניתן לקרוא אודות חושי הזוחלים בפסקה הבאה.

חושי הזוחלים:

לזוחלים איברי חישה מפותחים המאפשרים להם לשרוד ולשגשג על פני האדמה. טיב חושי הזוחלים משתנה ממין למין.

חוש הריח:

לרוב הזוחלים חוש ריח מפותח מאוד הודות לאיבר היעקובסון. איבר זה ממוקם בבסיסו של חלל האף. תאי עצב רבים המצויים באיבר חישה זה מאפשרים לזוחל לזהות ולעבד תרכובות כימיות, דבר המאפשר להגביר את ערנותו של הזוחל לסביבתו (סכנות, טרף פוטנציאלי, מציאת בני זוג וכו'). נחשים (אשר אצלם מנגנון זה הוא המפותח ביותר מבין כל הזוחלים) ולטאות שולפים את לשונם בעזרתה לוכדים חלקיקים באוויר (חלקיקי ריח). חלקיקים אלה עוברים דרך איבר היעקובסון, שם אינפורמציה סביבתית חשובה עוברת למוח.

חוש השמיעה:

יכולת ועוצמת השמיעה של הזוחלים משתנה ממין למין אך עדיין נחותה בהשוואה לרוב היונקים. מבין כל הזוחלים לתנינים וללטאות יכולות השמיעה הטובות ביותר. הנחשים והצבים רגישים לתנודות בתדרים נמוכים, לכן הם "שומעים" בעיקר תנודות שמקורן באדמה ופחות גלי קול המצויים באוויר.

מבנה אוזנם של הזוחלים משתנה ממין למין. מידע זה פחות רלוונטי לדף זה ויורחב בדפי הסדרות והמינים השונים.

רוב הלטאות יכולות להבחין בגלי קול בטווח תדרים של 400-1500 הרץ, הצבים מבחינים בגלי קול בטווח תדרים דומה (יש זנים מסוימים המסוגלים להבחין בטווח תדרים של 50-2000 הרץ) ואילו התנינאים בעלי חוש השמיעה הטוב והחד ביותר מבין כל הזוחלים (ישנם מינים המבחינים בטווח תדרים של 50-4000 הרץ).

חוש הראיה:

באופן כללי מבנה עיניהם של רוב הזוחלים דומה למבנה עיניהם של בעלי חוליות אחרים. ראייה מקרוב אצל הזוחלים (מלבד הנחשים) מושגת בעזרת לחץ המופעל על העדשה על ידי טבעת שרירים המקיפה אותה (שריר ריסי). אצל הנחש הראייה מתאפשרת הודות לתזוזה של העדשה קדימה ואחורה, העדשה נעה כתוצאה מלחץ אשר נבנה על הזגוגית על ידי התכווצויות שרירים הנמצאים בבסיסה של הקשתית.

מבנה האישון משתנה בקרב הזוחלים, מאישון עגול המאפיין את הצבים, לטאות ונחשים (הפעילים בעיקר ביום), לאישונים בצורת חריץ אנכי המאפיין תנינים ונחשים הפועלים בעיקר בלילה ועד לאישונים אופקיים המאפיינים בעיקר נחשי עצים. ללא כל ספק האישון המוזר ביותר שייך לשממיות, צורת אישונם מאופיין באוסף נקודות הממוקמות האחד מעל השני וקו המחבר בין כולן.

העפעף התחתון בעל יכולת תנועה טוב יותר אצל רוב הזוחלים אם כי אצל התנינאים לעפעף העליון יכולת תנועה טובה יותר. במקום עפעפיים לנחש שכבת קשקשים שקופה אשר עוטפת ומגנה על עיניו. לצבים ולתנינים יש עפעף שלישי, הנקרא קרום מצמוץ בהם משתמשים בעיקר בעת צלילה מתחת לפני המים. קרום המצמוץ הינו שקוף הנע מצד לצד של העין (בעת סגירה או פתיחה של העפעף), אשר תפקידו לזכך ולהרטיב את הקרנית.

יכולת הראייה משתנה ממין למין אצל הזוחלים. חלקם עיוורים לחלוטין, חלקם יכולים להבחין באור וחושך בלבד ויש אחרים בעלי ראייה חדה מאוד. לרוב הזוחלים הראייה מספיקה אך לא חדה, הם מסוגלים לעקוב אחרי תנועות אך לא מסוגלים להבדיל בין עכבר לאוגר.

הראייה החלשה ביותר קיימת אצל לטאות החיות מתחת לאדמה ואצל הנחשים (שבדרך כלל בעלי עיניים קטנות או חסרי עיניים לחלוטין) ואילו ראייה טובה וחדה יותר קיימת לזוחלים הפעילים ביום ובלילה. לזוחלים הפעילים בלילה יש עיניים קטנות יותר מזוחלים הפעילים ביום אך בעלי אישונים, עדשה וקרנית גדולים יותר באופן יחסי. מבנה זה מקנה לזוחלים הפעילים בלילה יכולת קליטה טובה יותר של אור אך בו בזמן מפחית את חדות ראייה.

יכולת ההבחנה בצבעים של רוב הזוחלים נמוכה אך ישנם מספר מינים אשר מסוגלים להבחין במגוון די רחב של צבעים (להבחין בצבעים בטווח אורך הגל העל סגול).

חישה קרינה תת אדומה (אינפרא רד):

חישה קרינה תת אדומה הדמיה ל"ראייה" בעזרת יכולת חישה תת אדומה. כל הזכויות שמורות ל-AskNature.org.

יכולת חישה תת אדומה או יכולת ראיית חום הינה מתנה אבולוציונית בה זכה הנחש. קרני אינפרא אדום, אשר להם אורך גל ארוך יותר משל האור הנראה, מסמן את נוכחות הטרף (בעלי דם חם) בשלושה ממדים, דבר המאפשר לנחש למקד ולשפר את תקיפתו אפילו בחשיכה מוחלטת. נחשי צפעוני הגומה ומספר מיני חנקיים נוספים ניחנים ביכולת זו. לנחש היכולת לזהות את ההבדל בין טמפרטורה של טרף נע לבין סביבתו בקנה מידה של שתי עשיריות המעלה.