כלב הבית

מבט חטוף:

כלב או למעשה אם נרצה לדייק - כלב הבית (או בשמם המדעי Canis lupus familiaris) משתייך למשפחת הכלביים , תחת מחלקת היונקים וסדרת הטורפים

הסבירה הרווחת היא כי כלבי הבית התפתחו מהזאבים ולכן נחשבים כתת מין של הזאב המצוי (בשמו המדעי Canis lupus)

כלב הבית קרוב לוודאי היה הבעל חיים המבוית הראשון, הם ליוו את בני האדם במשך 10,000 שנה.

כלבי הבית עדיין חולקים תכונות אופי ודפוסי התנהגות עם קרוביהם הפראיים, שניהם מסמנים טריטוריה על ידי פיזור שתן על גבי עצים, סלעים, עמודים וכד ופועלים על מנת לשמור על הטריטוריה שלהם. ריחות הנידפים מהשתן מסמלים לכלבים אחרים כי השטח המסומן הוא תחת טריטוריה של כלב אחר. דוגמה נוספת לדפוס התנהגות בכלבי הבית היא קבירת עצמות וצעצועים אהובים לשימוש עתידי, בדומה לפעולות קרוביהם הפראיים אשר לעיתים קוברים ציד תחת האדמה לשימוש ארוחות עתידיות.

כלבים מתקשרים במספר דרכים. ריח זו דרך אחת, מראה פיזי זוהי דרך נוספת: תנוחת גוף, תנועה והבעות פנים לעיתים קרובות מעבירים מסר חזק וברור. רבים מסימנים אלה ניתנים להכרה וזיהוי אפילו לבני אדם, לדוגמה: התלהבות ושמחה מלווים בכשכוש הזנב, חשיפת שיניים מסמלים כי הכלב עצבני או מרגיש מאוים. קול כמובן היא דרך נוספת, כלבים מתקשרים בעזרת צרוף צורם של צלילים הכוללים נביחות, נהמות ויבבות (יילולים).

קשר כלבי הבית עם האדם:

כלבי הבית משמשים יותר מבן לוויה, רבים זוכים למחייתם בקרב בני האדם בזכות עבודה קשה. כלבי הבית מסייעים ברעיית צאן, מסייעים לציידים, שומרים על בתים ומבצעים בין היתר עבודות חילוץ והצלה. כלבים מסוימים אף מסייעים לעיוורים (כלבי נחייה) – סמל עז לקשר שבין כלב הבית לאדם ואחת מיני סיבות רבות לכינויו כחבר הטוב ביותר של האדם.

קשר הכלב והאדם

כלבי הבית משמשים יותר מבן לוויה, רבים זוכים למחייתם בקרב בני האדם בזכות עבודה קשה. כלבי הבית מסייעים ברעיית צאן, מסייעים לציידים, שומרים על בתים ומבצעים בין היתר עבודות חילוץ והצלה. כלבים מסוימים אף מסייעים לעיוורים (כלבי נחייה) – סמל עז לקשר שבין כלב הבית לאדם ואחת מיני סיבות רבות לכינויו כחבר הטוב ביותר של האדם.

הקשר בין כלבי הבית לבני האדם הינו ארוך טווח ויש הטוענים כי מקורו עוד לפני כעשרות אלפי שנים כאשר האדם ביית לראשונה את הזאב המצוי. עדויות גנטיות וארכיאולוגיות מראות כי הזאב בוית יותר מפעמים בודדות, ממצאים מראים כי כלבי הבית החלו ללוות את בני האדם לפני כ-15,000 שנה ויש הטוענים אף שהקשר החל לפני כ-33,000 שנה!

תהליך הביות של הזאב המצוי טרם ידוע בוודאות אך ישנן מספר תאוריות המנסות לשפוך מעט אור על אותו תהליך:

אימוץ גורי זאב מיותמים:

מחקרים מראים כי גורי זאב יתומים אומצו בגיל צעיר וגודלו על ידי האדם, תהליך זה לפי תאוריה זו אפשר ביות במהירות תוך כדי פיתוח קשר חשוב בין הזאב לאדם. מדענים וחוקרים רבים מאמינים כי בני האדם אימצו גורי זאבים וגידלו אותם לצד ילדיהם ותינוקותיהם, כאשר גדלו הגורים החלו להתרבות בינם לבין עצמם בחיק בני האדם. לפי סבירה זו, צאצאי זאבים מצויים אלה מוכרים כיום ככלבי הבית.

הצורך במקור מזון זמין - ביות עצמי:

תאוריה אחרת מתבססת על העובדה כי הזאבים, כאוכלי נבלות, חיפשו באופן תמידי מקור מזון זמין ולכן באופן טבעי נמשכו לציידים. במהרה סירבו הזאבים לעזוב את אזורי המחנאות של בני האדם. תכונות אלו עברו בתורשה לצאצאי הזאבים וחיזקו את הנטייה להתקרב לאדם אט אט עד לטווית קשר עמוק עם האדם. צאצאי זאבים אלו לפי סבירה זו מוכרים ככלבי הבית.

מין ורבייה:

זוג יורקשייר טרייר וצאצאיהם

כלבי הבית מגיעים לבגרות מינית בין הגילאים 6-12 חודשים, הן הזכר והן הנקבה. לעיתים הבגרות המינית אצל גזעים גדולים עשויה להתעכב עד לגיל שנתיים.

כניסה להריון אפשרית כאשר מגיעה תקופת הייחום הראשונה אם כי לא מומלצת בטרם תקופת הייחום השנייה. בדומה לבעלי חיים מבויתים אחרים תהליך הביות השפיע על יצר מינו (לִיבִּידוֹ) של כלב הבית, זה בא לידי ביטוי ביצר מיני מוקדם ומחזורי ייחום תכופים יותר מאשר אבותיהם הפראיים.

תקופת הייחום:

נקבות מתייחמות כפעמיים בשנה (אם כי עשויות גם להתייחם כארבע פעמים בשנה), כל אחת מתקופות (מחזורי) הייחום נמשכת כ-18 עד 21 ימים.

השלב הראשוני בתקופת הייחום נקרא פרואסטרוס (Proestrus) והוא נמשך כתשעה ימים אם כי יכול להמשך גם תקופות קצרות או ארוכות יותר. בשלב זה ניתן לשים לב לנפיחות קלה ולדימומים באיבר מינה של הכלבה. במשך תקופה זו הנקבה עשויה למשוך זכרים רבים העשויים להוות מטרד עבורה.

השלב השני בתקופת הייחום נקרא אסטרוס (Estrus) והוא נמשך 3-4 ימים ואף לעיתים מתארך לתקופות של כ-7 עד 11 ימים. בדרך כלל בשלב זה תופעת הדימום מצטמצמת ואיבר מינה מתרחב מעט ונהיה רך יותר. אחד הסימנים המובהקים של שלב זה הוא היענות הנקבה לחיזורי הזכרים.

השלב השלישי בתקופת הייחום נקרא דיאסטרוס (Diestrus) והוא מתרחש בערך ביום ה-14 במחזור הייחום או עם סיום השלב השני (אסטרוס). בשלב זה איבר מינה של הכלבה חוזר לגודלו הטבעי ואט אט גם מפסיק הדימום, יחס הכלבה בשלב זה כלפי הזכר יחזור להיות טרם שלב האסטרוס - דיחוי והתעלמות מחיזור זכרי. שלב זה נמשך כ-60 עד 90 ימים (אם הנקבה איננה בהריון) או עד אשר הנקבה ממליטה את גוריה.

השלב הרביעי והאחרון הוא שלב האנסטרוס (Anestrus) והוא נמשך בסביבות החמישה חודשים, זוהי בעצם התקופה מסיום מחזור הייחום על לתחילת מחזור ייחום חדש.

תקופת ההיריון:

ישנם סימנים מוקדמים להריון, ביניהם: ירידה בפעילות הכלבה, תיאבון מופחת, גדילת פטמות ושינויים בהתנהגות. בדומה לבני האדם חלים שינויים הורמונליים אצל הכלבה אשר משפיעים על התנהגותה (רצון לחום ואהבה או הרצון להיות לבד). פטמות הכלבה יתנפחו במטרה לאפשר אחסון רב של חלב לגורים העתידיים להגיע. לאחר תקופה תיאבון מופחת תפתח הכלבה תיאבון מוגבר ותעלה במשקל במהרה.

תקופת היריון מוצלחת נמשכת כ-60 עד 64 ימים מרגע שזיווג מוצלח התרחש.

פיזיולוגיה של הכלב:

תכונותיהן של כלבים שונים שונות מגזע לגזע אך ישנן מספר תכונות המשותפות לכל הגזעים. כלב הבית הולך על ארבע רגליים, זוג רגליים קדמיות וזוג רגליים אחוריות ועל גופו "עוטה" פרווה. בדומה לטורפים יונקים אחרים בטבע לכלב הבית מערכת דם חזקה אשר עמידה בפני פעילות גופנית מאומצת לאורך זמן, שרירים חזקים בחלקי הגוף השונים (ניתן לקרוא עוד בהמשך) לסתות ושיניים המאפשרות לאחוז בחוזקה בחפצים שונים.

מערכות שונות הקיימות בגוף הכלב מאפשרות לו לבצע פעולות שונות כפי שצוין לעיל. לפניכם פירוט קצר אודות המערכות המרכזיות בגוף הכלב:

מערכת הנשימה:

הכלב שואף אוויר דרך אפו ופיו. האוויר עובר דרך קנה הנשימה והסמפונות הישר לריאות. צריכת האוויר נשלטת על ידי התרחבות והתכווצות הסרעפת (צריכת אוויר גדולה יותר בשעות מאמץ לחילוף גזים יעיל). מערכת הנשימה של הכלב עובדת בשיתוף פעולה מלא עם מערכת הדם של הכלב, חמצן מועבר מהריאות לתאים בעזרת מערכת הדם ומן התאים מחזירה מערכת הדם לנאדיות הריאה דם עשיר בפחמן דו חמצני.

מערכת הדם:

מערכת הדם של הכלב מורכבת מהלב וכלי הדם. הלב שואב ומעביר דם ברחבי הגוף. רמת הפעילות של הכלב קובעת למעשה את מהירות זרימת הדם. עשרים אחוז מכמות הדם בגוף נמצאים במוח תמיד. הדם אשר מועבר לאזורים אחרים בגוף מווסת על ידי עצבים והורמונים. רמות גבוהות יותר של חמצן מסופקות ללב ולשרירי הגפיים בזמן מאמץ גופני על ידי הגברת קצב הנשימה וקצב זרימת הדם לאזורים אלו.

מערכת העיכול:

מערכת העיכול של הכלב בנויה משיניים, ושט, קיבה, המעי הדק ומהמעי הגס. הכבד והלבלב מסייעים בתהליך העיכול על אף שמזון לא עובד באיברים אלו. מזון נכנס למערכת העיכול דרך הפה שם נלעס היטב בטרם מעברו לושט ולאחר מכן הישר לקיבה. קירות הושט עבות וגמישות ובכך מאפשרות לכלב לבלוע עצמים גדולים. בלוטות המצויות בקיבה מייצרות חומצות ואנזימים המסייעים לפרק ולעכל את המזון. הקיבה שומרת מזון שמגיע אליה ואחראית להעבירו בקצב מסוים לתריסריון, החלק הראשון במעי הדק. תנועת המעיים מניעה מזון דרך המעי הגס שם מעורבב המזון עם אנזימים המשתחררים מהכבד והלבלב. חומרי מזון נספגים מהמעי הדק הישר למחזור הדם ומשם מועברים לתאים השונים. המעי הגס מבצע שני תפקידים חשובים, האחד לספוג את המים והמינרלים אל תוך הגוף והשני שחרור בקטריה המסייעת בפירוק ופינוי פסולת שנותרה מן הגוף.

מערכת ההפרשה החיצונית (מערכת השתן):

תפקידה של מערכת ההפרשה של הכלב כוללת הסרה של רעלנים ופסולת מטבולית מזרם הדם וויסות תכולת נוזלים מהגוף. פסולת מסוננת מהדם בעזרת הכליות ולאחר מכן עוברת דרך השופכן לשלפוחית השתן שם מצטבר עד להפרשתו מהגוף.

מערכת העצבים וההפרשה הפנימית (המערכת האנדוקרינית):

מערכת ההפרשה הפנימית בנויה מרקמות ובלוטות המייצרות הורמונים. כלל המערכת ההורמונאלית נשלטת על ידי בלוטת יותרת המוח. הורמונים משחקים תפקיד חשוב בויסות תגובות במצבי לחץ, פעילות מינית ורמות סוכר בדם. מערכת זו קשורה למערכת העצבים אשר מרוכזת סביב המוח וחוט השדרה. המוח משדר דחפים עצביים לחלקי הגוף בעזרת רשת העצבים הפזורה ברחבי הגוף. המוח למעשה קולט, מעבד ומעביר מידע בעזרת תאים אלו.

מערכת הרבייה:

איברי הרבייה של הכלב כוללים את האשכים אצל הזכר ואת השחלות אצל הנקבה. זרע מיוצר באשכי הזכר וביציות בשחלות הנקבה. ביציות עוברות מהשחלות דרך חצוצרות הרחם לרחם. בעת הזדווגות הזכר פולט זרע אשר עשוי להפרות את ביציות הנקבה.

מערכת השלד והשרירים:

בגוף הכלב ישנם שלושה סוגי שרירים שונים: שריר חלק, שריר הלב ושרירי שלד (ידועים גם כשריר משורטט). שריר חלק ושריר הלב שולטים בפעולות לא רצוניות של הגוף. שרירים חלקים נמצאים בחלקי גוף פנימיים גדולים ושרירי הלב נמצאים בלב בלבד. שרירי שלד שולטים בפעולות רצוניות שונות הכוללות בין היתר פעולות תנועה שונות.

תנועה מושגת בעזרת שרירי השלד אשר מאפשרים תנועה של חלקי הגוף או הגוף כולו. גידים אשר קשורים לצידו החיצוני של השריר או שזורים בתוך השריר עצמו "קשורים" קשורים בצידם האחר לעצמות הכלב. כאשר שריר מתכווץ או נרפה הוא מושך עימו את העצם ובכך מתבצעת התנועה.

לפניכם מספר שרירים שונים בגוף הכלב ותפקידיהם:

  • שרירי הלסתות מאפשרים לכלב לנשוך ולאחוז בדברים בחוזקה.
  • שרירי הצוואר מאפשרים תנועה חופשית של הראש.
  • שרירי הבטן מספקים שכבת הגנה דקה לחלל הבטן.
  • שרירי הזנב מאפשרים להרים, להוריד ולכשכש בזנב.
  • שרירי הירך מאפשרים ריצה וקפיצה.
  • שרירי הרגל הקדמית מאפשרים חפירה וגירוד בעזרת כפות רגליו של הכלב.

כלבים נעים ממקום אחד לאחר בארבעה דרכים: הליכה, טיפוף, דהירה קלה ושעטה (התקדמות במהירות ובעצמה). בנוסף ליכולת התנועה על הקרקע כלבים מסוגלים גם לשחות, גזעים מסוימים אף מסוגלים למשוך עגלות ומזחלות.

חושי הכלב:

בהמשך לפיזיולוגיה של הכלב חשוב לדון גם על חושי הכלב, חמישה במספרם. חלק גדול בהבנת הכלב טמון ביכולת להבין ולהכיר את חושיו.

גזעי כלבים שוניםטיב וחדות החושים משתנה מגזע לגזע

גם האדם וגם כלבי הבית מתקשרים בעזרת שלושה חושים עיקריים: חוש הראייה, השמיעה והריח. בזמן שרוב בני האדם מתקשרים בעיקר על ידי שמיעה וראייה ולבסוף הרחה הכלבים מתקשרים באופן הפוך, ראשית הרחה, ראייה ואז השמיעה. טיבם וחדותם של חושים שונים משתנים מגזע לגזע אך עדיין חלקם מתעלים על חושי האדם.

חוש הריח:

לכלבים קיימת יכולת יוצאת דופן אשר מאפשרת להם לזכור ריחות ולהבדיל ביניהם, יכולת המתעלה (לצורך השוואה בערך פי 100 פעמים טובה יותר) על יכולתו של האדם. יכולת זו הופכת את האף לחלק הרגיש והפגיע ביותר בגופם.

קרום האחראי על ההרחה (תאי ההרחה) באף האדם מתפרש על "רק" 3 סנטימטרים רבועים בעוד שבזני כלבים מסוימים, לדוגמה בכלבי ציד, הקרום האחראי על ההרחה באפם מתפרש על כ-150 סנטימטרים רבועים. בנוסף לעליונות המוחלטת במבנה הפיזיולוגי של אף הכלב מתעלה מספר תאי עיבוד ריח במוח (אונת ההרחה) הכלב בפי 40 מאשר במוחו של האדם.

גורם נוסף לעליונות חוש הריח של הכלב הוא היכולת לאסוף אוויר בתא מיוחד הממוקם באפו, האוויר נשאר בתא זה בזמן שהכלב מתנשף כך שמולקולות ריח מצטברות שם עד אשר מצטברים ריכוזים מספיקים המאפשרים לכלב לזהות את הריחות.

מלבד היכולת להבדיל בין ריחות שונים, לכלב יכולת פנומנאלית לזכור ריחות רבים. כלב יכול לזכור ריחות אפילו לאחר תקופה ארוכה לאחר שנחשף לריח המקורי. לא רק שהכלב יכול לזהות חתול של השכנים אשר עבר ברחוב יום לפני, הוא יכול בעצם לדעת מה אותו חתול אכל לארוחת ערב!

לכלב ישנו איבר נוסף הנמצא בחלל האף הידוע כאיבר יעקובסון (Vomeronasal organ). תפקיד איבר זה מתואר בצורה הטובה ביותר כשילוב של יכולת להריח ולטעום. איבר זה מקנה לכלב את האפשרות בעצם "לטעום" את האוויר. לכאן מתקשרת תגובת פלמן.

תגובת פלמן היא התנהגות בה בעל חיים מקפל את שפתו העליונה וחושף את שיניו כאשר פיו חצי פתוח, שואף אוויר כאשר לרוב נחיריו סגורים ומחזיק בעמדה זו למשך מספר שניות (לעיתים התנהגות זו מאופיינת בצוואר מתוח וראש מוטה כלפי מעלה). התנהגות זו מסייעת בהעברת פרומונים וריחות אחרים לאיבר היעקובסון.

עצבים היוצאים מאיבר יעקובסון מעבירים את המידע המצוי במולקולות ריח ובפרומונים היישר למוח שם עוברים עיבוד וכך לדוגמה בין היתר יכול כלב לקבל מידע אודות נקבה- לצורך העניין האם היא בתקופת ייחום או לא.

חוש השמיעה:

חוש השמיעה אצל הכלבים הוא החוש השני המפותח ביותר אצל הכלב מיד לאחר חוש הריח. כלבים מסוגלים לשמוע טווח רחב יותר של תדרים מאשר בני האדם. לצורך השוואה אצל האדם יכולת השמיעה מסוגלת להבחין בצלילים המתחילים החל מ- 20 הרץ ועד ל 12,000-20,000 הרץ (תלוי בגיל), בעוד שכלבים מסוגלים לשמוע בטווח של 40-60,000 הרץ (תלוי בגזע ובגיל). גם הכלב וגם האדם מאבדים את היכולת להבחין בצלילים בתדרים גבוהים יותר עם התבגרותם. כלבים רגישים יותר לצלילים גבוהים מאשר בני האדם, בעוד שקולות חזקים אשר נחשבים כנסבלים עבור האדם ייתפסו על ידי הכלב כמפחידים ואף לעיתים ככואבים.

מבנה האוזן התיכונה והאוזן הפנימית של הכלב יחסית זהה לזה של האדם. באוזני שניהם קיים עור התוף, עצמות השמע (עצמות קטנות באוזן הפנימית הרוטטים ובכך שולחים אותות לאורך העצב השמיעתי הישר למוח). הסיבה לשמיעה הטובה של הכלב טמונה בכ-18 שרירים או יותר השולטים באפרכסת האוזן של הכלב. כמות השרירים הרבה מאפשרת להניע ולכוון (הטיה, סיבוב, הגבהה) בדיוק רב את האוזן למצב שבו הכלב מסוגל לנתח מהו מקור הקול, לשמוע באופן טוב יותר את הצלילים וכמובן שמיעת צלילים ממרחקים ארוכים יותר מאשר מסוגלים לשמוע בני האדם.

מהסיבה שצוינה לעיל ניתן להבין מדוע כלבים בעלי אוזניים זקופות מתעלים ביכולת השמיעה שלהם על פני כלבים עם אוזניים שמוטות.

באופן מוזר אך מעניין, כלבים נולדים חרשים (עם תעלות אוזן סגורות). מרבית תעלות האוזן של הגורים יפתחו כ-10-14 ימים לאחר הלידה.

חוש הראייה:

עיני הכלב הממוקמות בצידי ראשו מקנות לכלב שדה ראייה רחב יותר משל האדם, למרות זאת, שדה הראייה המתקבל אצל הכלב מכל עין לא משתלב עם שדה הראייה המתקבל בעין השנייה ולכן הם לא רואים בצורה מפורשת, או במילים אחרות "בפוקוס" כמו האדם, בעיקר ב"תמונות תקריב" (קלוז אפ).

מבנה הרשתית בכלב מקנה לו יכולת נפלאה להבחין בגופים בתזוזה מהירה והכוח לראות למרחקים ארוכים יותר מאשר יכול לראות האדם.

לכלב יש שלושה עפעפיים, זוג עפעפיים עליונים וזוג תחתונים בדומה לאדם וזוג עפעפיים נוסף אשר ממוקמים בפינת העין הקרובה לאף (לעיתים אף ניתן להבחין בהם). העפעף השלישי נקרא " קרום המצמוץ" (באנגלית nictitating membrane).

לעפעף השלישי מספר תפקידים:

  1. עפעף זה משמש כ"שמשה" לקרנית, מסייע בסילוק חומרים המעודדים גירוי (אבק לדוגמה) וריר מהקרנית.
  2. בלוטת העפעף השלישי מספקת כשליש מכמות דמעות הכלב.
  3. העפעף השלישי מכיל רקמה לימפתית הפועלת בדומה לבלוטת לימפה ומפיקה נוגדנים במטרה להלחם בזיהומים שונים.
  4. העפעף השלישי מגן על הקרנית מפני פגיעה ופציעה.

בני האדם מסוגלים להבחין ולראות יותר צבעים מאשר הכלב מסוגל. מדענים, בעזרת מחקרים רבים שללו את הסבירה אשר הייתה רווחת בעבר כי כלבים רואים אך ורק בגווני שחור לבן וקבעו כי כלבים מסוגלים לראות ולהבחין בין צבעים אחרים מלבד שחור ולבן.

עין הכלב מתפקדת היטב גם באורות עמומים, אך לא בחושך מוחלט. עיני הכלב רגישות לאור ותנועה, ביכולתן להרחיב את האישונים ובכך "ללכוד" כמה שיותר אור על מנת לראות טוב יותר בחושך. שכבה מחזירת אור (בלועזית tapetum lucidum) הממוקמת מאחורי הרשתית מסייעת לבעלי חיים רבים, לדוגמה לכלבים, להחזיר אור בחזרה לרשתית במטרה לאפשר לכמות גדולה ככל הניתן של אור להיתפס ברשתית. בעזרת החזרת כמויות גדולות יותר של אור לרשתית משתפרת הראייה באזורים בעלי אור חלש. שכבה זו בין היתר גורמת לאפקט "עיניים זוהרות בחושך" או "עיניים ירוקות" המתקבלות כתוצאה מצילום בעלי חיים בחושך.

חוש הטעם:

אל מול חושי הריח והשמיעה הנשגבים של כלבים עומד חוש הטעם, אחד החושים הנחותים אצל הכלב (הן ביחס לחושיו האחרים והן ביחס לחוש הטעם של האדם). לכלב כ-1700 פקעיות טעם (לעומת כ-9000 אצל האדם), או במילים פשוטות יותר קולטני טעם, הנמצאים ברחבי הפה, אצל הכלב רובם נמצאים בקצה הלשון. כלבים מסוגלים לחוש באותם טעמים שאנו חשים: מתוק, מלוח, חמוץ ומר אך לא באותה העוצמה שבה חש האדם את טעמים אלו. על אף אותה נחיתות אל מול חושיו האחרים של הכלב דווקא חוש הטעם הוא אחד החושים הראשונים אשר מתפתחים לאחר הלידה, טרם התפתחות חושי השמיעה והראייה.

לחוש הטעם תפקיד חשוב ביכולת להבחין האם דבר מזון הוא בטוח לאכילה או לא. בדומה לאדם ובעלי חיים רבים אחרים חוש הטעם מתפקד כמנגנון הגנה לכל דבר. דוגמה טובה לכך היא כאשר אדם שותה חלב מקולקל ביכולתו להבחין האם הוא מקולקל או טרי ובטוח למאכל. מנגנון הגנה זה בא לביטוי אצל גורי הכלבים ומסייע להם כאשר שאר חושיהם טרם התפתחו במלואם.

על אף נחיתות חוש הטעם לכלבים בהחלט יש העדפות בנוגע לטעמים, הם יעדיפו טעמים מתוקים על פני חמוצים. כלבים מתעבים טעם מר ולכן ניתן למצוא בשוק המון תכשירים המבוססים על טעמים מרירים במטרה להרתיע כלב מללעוס או ללקק עצמים מסוימים.

חוש המישוש:

חוש המישוש הוא לא אחד החושים המתוחכמים של הכלב אך עדיין נחשב לחוש חשוב ומשמעותי בחייו של הכלב בעיקר בימיו הראשונים. כגור אשר חושיו עדיין מעורפלים ולא חדים חוש המישוש תופס תפקיד מרכזי בסיוע מציאת האם ובכך מאפשר לגור לשרוד.

חוש המישוש מלווה את הכלב גם לאחר תקופת הינקות. המגע מאפשר לכלבים בין היתר לתקשר עם הבעלים וכלבים אחרים.