תוכאים | תוכיים | תוכים

מבט חטוף:

התוכאים, או בשפה העממית תוכים, הם סדרה במחלקת העופות אשר מונה כ-86 סוגים ומעל 350 מינים. הסדרה מחולקת לעל משפחות ותתי משפחות אשר הבולטות והמוכרות ביותר בקרב המגדלים הן משפחת התוכיים, משפחת הקקדואיים ומשפחת הדרראים.

התוכאים מאופיינים בגוף מותאם קל משקל, נוצות צבעוניות (לרוב) אשר מכסות את רוב חלקי גופם, מקור חזק דמוי קרס, צוואר גמיש, ראייה מפותחת, רגליים חזקות וכף רגל בעלת שתי אצבעות קדמיות ושתי אצבעות אחוריות.

תזונת התוכאים בטבע משתנה ממין למין אך תזונת רובם מתבססת על זרעים, אגוזים, פירות, ניצנים ועוד חומרים צמחיים. תוכאים מסוימים אוכלים בעלי חיים זעירים או עופות אחרים, מצוף ואבקות פרחים.

רוב מיני התוכאים ניחנים באינטליגנציה גבוהה מאוד. לחלק מהמינים היכולת לחקות את האדם, להפיק צלילים שונים, לשייך ולהבדיל בין צבעים, צורות ואף מספרים.

התוכאים בטבע חיים באזורים בעלי אזורים טרופיים וסובטרופיים בעלי אקלים חם כאשר המגוון הרחב ביותר קיים ביבשת אוסטרליה, מרכז ודרום אמריקה.

בהמשך הדף מידע אודות התוכאים בפרט אם כי בחלק מהסעיפים יש התייחסות לכלל העופות אשר חולקים מאפיינים משותפים עם התוכאים.

תוחלת חיים:

תוחלת חייהם של התוכאים משתנה ממין למין. התוכאים הגדולים, בעיקר אלה המשתייכים למשפחת התוכיים ולמשפחת הקקדואיים, הם בעלי תוחלת החיים ארוכה ביותר, למעלה מ-80 שנים בשבי ואף לחיות מעל ל-100 שנים. תוכאים ממינים קטנים יותר הם בעלי תוחלת חיים שנעה בין 15-20 שנים.

מקאו / ארה בעל תוחלת חיים ארוכה המקאו / ארה, אחד ממיני התוכאים בעלי תוחלת החיים הארוכה ביותר.

על מנת לקבל אינפורמציה אודות תוחלת החיים של מינים מסוימים ניתן לבקר בדפי הזנים השונים דרך תפריט הניווט הימני בדף או על ידי לחיצה כאן.

תפוצה ובתי גידול:

התוכאים נמצאים בכל המדינות בעלי אזורים טרופיים וסובטרופיים אשר ביניהם נמנות אוסטרליה, אוקיאניה, דרום אסיה, דרום מזרח אסיה, מרכז אמריקה, דרום אמריקה ואפריקה. מספר מיני התוכאים הגדול ביותר נמצא באוסטרליה ,במרכז ובדרום אמריקה. האיים הקריביים ואיי האוקיינוס השקט הינם ביתם של תוכים מקומיים ייחודיים. על אף העדפתם לאזורים חמים וטרופיים יותר מספר מיני תוכאים מיישבים אזורים קרים, ממוזגים בדרום אמריקה וניו זילנד.

יערות גשם טרופיים נמוכים הם בתי הגידול בהם נפוצים התוכאים במיוחד, ונראה כי הם נפוצים במיוחד בשולי היערות אשר גובלים באפיקי מים, שבילים או קרחות יער. העדפתם לאזורים פתוחים אלה נשענת על יכולתם לצפות ולנווט במרחב בצורה טובה יותר תוך כדי מחיה בסביבה בטוחה יחסית.

תוכאים רבים הינם בעלי יכולת הסתגלות סביבתית טובה אשר מסוגלים להקים אוכלוסיות יציבות באזורים שונים כמו ארה"ב, אנגליה, בלגיה ישראל ועוד. דררת קרמר היא דוגמה טובה למין שהסתגל לתנאים במדינות שונות, בין היתר בישראל בה נחשב כמין פולש.

על בתי גידולם ומוצאם של זני תוכים שונים ניתן לצפות בדפי המידע אודותיהם.

קשר התוכאים עם האדם:

מערכת היחסים בין התוכאים לאדם הינה מסובכת וארוכת שנים. האדם מאז ומתמיד סחר בתוכאים למטרות שונות ביניהן מכירת המינים השונים בשוק הפרטי לכל המרבה במחיר לצורכי נוי, למזון, לנוצות גופם ועוד. סחר בקנה מידה נרחב כזה (מיליונים אשר נעקרו מבית גידולם הטבעי) פגע רבות בבתי הגידול של התוכאים בטבע ובמאזנים האקולוגיים באזורים שונים, מיני תוכאים רבים נפגעו מפלישת מיני עופות טורפים זרים בסיוע האדם, צייד לא מבוקר ועוד. חלק ממיני התוכאים מזיקים לגידולים חקלאיים, הסבת נזק המתבטאת בפגיעה ביבולים, בפירות ועוד.

עם השנים חלה התקדמות משמעותית בריבוי התוכאים בשבי ובחקר העופות והתוכאים בפרט. בין בעלי המקצוע הרבים אשר מסייעים בשיקום הרס האדם לאורך השנים בולטים ביולוגים רבים אשר מקדישים את חייהם בחקר אוכלוסיות התוכאים בעולם בטבע ומסייעים בשימורם.

התוכאים כחיות מחמד:

תוכאים מוחתמים יכולים להיות חיית מחמד מתגמלת במיוחד בשל האינטליגנציה הרבה בה ניחנים והרצון לקיים אינטראקציה עם האדם. תוכאים רבים מביעים חיבה רבה כלפי בעליהם או אנשים עליהם סומכים, הם לעיתים מתחככים בחיבה ובהתפנקות ודורשים תשומת לב רבה מבעליהם. למינים מסוימים נטייה להקשר לאדם אחד או שניים לכל היותר ולשנוא אנשים זרים, אלא אם הם טופלו באופן קבוע ועקבי על ידי אנשים שונים.

בזכות האינטליגנציה המפותחת של התוכאים את רוב המוחתמים ניתן לאלף לתרגילים (ביצוע טריקים ותעלולים) בקלות יחסית. אילוף תרגילים יכול לסייע בניתוב נכון של אנרגיית התוכי ולמנוע בעיות התנהגותיות רבות. ישנם מגדלים אשר מטיילים עם התוכי שלהם ברתמה מיוחדת מחוץ לבית אשר מפיגה את החששות של בריחת התוכי בזמן הטיול, קל יותר וניתן להרגיל תוכים ללבוש רתמה זו בצעירותם. התוכי הינו חיית טרף ולכן במידה וימוקם בבית עם חתולים או כלבים יש לשים לב כאשר התוכי משוחרר ברחבי הבית.

על אף שתוכאים עשויים ללכלך ולבלגן את סביבתם, לעיתים לזרוק את המזון על הרצפה ולפגוע בריהוט הבית, ישנם מגדלים אשר מצליחים להרגיל את התוכי לעשיית צרכים במקום אחד. מיני תוכאים מסוימים אף בעלי ריחות גוף נעימים, תוכי האמזוניה לדוגמה.

לאנשים בעלי אלרגיות ובעיות נשימה מומלץ להימנע מגידול מיני תוכאים מסוימים. התוכאים מייצרים אבק נוצות בעיקר בנוצות הפלומה שלהם אשר עשויים להוות בעיה למגדלים בעלי בעיות נשימה שונות. הקוקטיל והג'אקו (אפרור אפריקאי) מייצרים כמות יחסית גדולה של אבק נוצות אך יצרני אבק הנוצות בכמות הגדולה ביותר הם מיני משפחת הקקדואיים.

תוכאים כמו כן עשויים להיות אלימים וצווחניים במידה ולא מגודלים ומאומנים כשורה. על המגדל להעניק תשומת לב רבה לתוכאים, יש לדאוג להם מזון ומים ולספק גירויים אינטלקטואליים על בסיס קבוע. ניתוב האנרגיה לפעילויות שונות עשוי לתרום לקשר שבין המגדל והתוכי ובין היתר למנוע אגרסיות והתנהגויות תוקפניות כלפי הסביבה.

יכולת חיקוי ודיבור:

לתוכאים רבים יכולת חיקוי טובה של דיבור האדם וצלילים שונים.

אפרור אפרקאי - ג'אקו האפרור אפריקאי / ג'אקו הינו זן בעל יכולות למידה מפותחות ויכולות דיבור וחיקוי הטובות ביותר.

מחקר שערכה המדענית איירין פפרברג מצביע על יכולות למידה מפותחות אצל תוכי הג'אקו (אפרור אפריקאי). במחקרה התוכי (בשם אלכס) אומן להשתמש במילים כדי לזהות פריטים, לאפיין אותם, לספור אותם ואף לענות על שאלות מורכבות עם מעל 80% אחוזי דיוק. בדומה לאכלס ישנם עוד מחקרים ותיעודים של תוכים רבים אשר מצביעים על רמת אינטליגנציה גבוהה לצד יכולת הבחנה ודיבור נפלאה (חפשו עוד אודות איינשטיין התוכי).

לתוכאים, בדומה לשאר העופות, אין מיתרי קול. הצלילים והקולות אשר מפיקים מתאפשרים על ידי שחרור אוויר דרך הסירינקס הממוקם בבסיס התפצלות קנה הנשימה. צלילים שונים נוצרים על ידי שינוי עומק וצורת קנה הנשימה, פעולה המתאפשרת בזכות הנעת סחוסי קנה הנשימה בעזרת שרירים מיוחדים.

תוכאים נוספים כגון אמזונה, אקלקטוס, דררה ואחרים מסוגלים לחקות ולהפיק צלילים ומילים.

יכולת החיקוי והדיבור הטובה ביותר:

התוכי בעל יכולת הדיבור הטובה ביותר הוא הג'אקו (אפרור אפריקאי). מלבד הכתרתו לתוכי בעל יכולת הדיבור הטובה ביותר על ידי רבים, הג'אקו נחשב גם לאחד מבעלי החיים האינטליגנטיים ביותר בממלכת החי.

תזונה:

תזונתם של התוכאים מתבססת על זרעים, פירות, צוף, נבטים ולעיתים אף פרוקי רגליים. המזון המרכזי והנצרך ביותר על ידי משפחת התוכיים ומשפחת הקקדואיים הוא הזרעים. ניתן להסביר את התפתחות המקור העוצמתי לאורך האבולוציה של משפחות אלו כהתאמה לפתיחת הקליפה וצריכת הזרעים.

כל משפחת התוכיים מלבד תוכי הפסקווט משתמשים באותה השיטה להשיג את הזרעים מתוך הקליפה: הגרעין מוחזק בין הלסתות כאשר הלסת התחתונה מועכת את הקליפה, כתוצאה מכך הזרע נכנס אל תוך המקור והקליפה שנותרה מוסרת ונזרקת. לעיתים כף רגלם של התוכיים מסייעת בהחזקת ופיצוח גרעינים גדולים. מיני תוכיים רבים נצפים במקרים רבים צורכים פירות על אף שעניינם האמיתי הם הזרעים ולאו דווקא הפירות עצמם.

לעיתים זרעים עטופים בקליפה רעילה וחלקים אחרים בפירות מוגנים גם הם ע"י חומרים כימיים, לכן התוכיים מסירים בזהירות חלקים רעילים אלה. מינים רבים באמריקה, אפריקה ופפואה גינאה החדשה צורכים חימר על מנת לנטרל את הרעלים בצמחים (צריכת החימר משחררת מינרלים וסופגי תרכובות רעילות מהמעיים).

לורי קשת בענן בתמונה: לורי קשת בענן, בעל מבנה לשון ייחודי, ניזון מצוף ואבקות פרחים.

תת משפחת הלוריים, תוכי סוויפט ועוד אחרים ניזונים בעיקר מצוף ואבקות פרחים. פטמות מיוחדות פזורות ברחבי וקצה הלשון (בקצה הלשון "שערות" עדינות ביותר וארוכות יחסית) המסייעות בליקוט המזון ובצריכתו. בנוסף למבנה לשון מיוחד למינים אלה מעיים ייחודיים המותאמים לעיכול מזון מסוג זה.

בסדרת התוכאים ישנם גם מינים טורפים (בעיקר חסרי חוליות). הקיאה (נסטור הררי) הוא דוגמה לאחד ממיני התוכאים הטורפים, מין זה אשר חי בניו זילנד ניזון מחרקים, עופות צעירים אחרים ואף מגלה חיבה גדולה לשומן הכבשים. הקיאה מנקר את הכבשים על מנת להגיע לשכבת השומן ובכך גורם להן לנזק רב (אף לגרימת מוות). מינים שונים ממשפחת הקקדואיים חופרים ונוברים בענפים ובגזעי עץ על מנת למצוא זחלים וחרקים אחרים.

התנהגות:

בדרך כלל, התוכאים הם בעלי חיים חברותיים ורעשניים (קולני), אשר חיים לעיתים בקבוצות קטנות ולעיתים בלהקות גדולות. התוכאים בעלי כושר הסוואה טוב על אף נוצותיהם הבהירות והצבעוניות, עם היעלמותם אל תוך העלוה קשה מאוד להבחין בהם.

רוב הצלילים אשר מפיקים התוכאים הם צלילים חזקים, רעשניים וצווחות צרודות. בדרך כלל, ככל שהמין גדול יותר כך עוצמת הקולות שמפיק חזקה יותר. הבעותיהם של תוכאים קטנים יותר כוללים פטפוטים וציוצים נעימים.

על מנת לתקשר האחד עם השני משתמשים התוכאים בשלל חושיהם. התוכאים מפיקים קולות שונים למטרות שונות, התראה בפני אויב לדוגמה.

חלק מהתוכאים מגלים יכולת דיבור וחיקוי מרשימות במיוחד בשבי, יכולת עליה ניתן לקרוא בפסקה "יכולת חיקוי ודיבור".

מין ורבייה:

על אף שישנם יוצאים מן הכלל, רוב התוכאים הינם מונוגמיים (יצורים אשר נשארים עם בן הזוג לצורך התרבות וגידול הצאצאים ללא קיום מין עם מספר פריטים) ולרוב נשארים עם בני הזוג גם לאחר עונת הרבייה.

בגרות מינית:

מינים שונים מגיעים לבגרות מינית בגילאים שונים. התוכון לדוגמה מגיע לבגרות מינית לאחר ארבעה חודשים מבקיעתו מהביצה, מאידך תוכאים גדולים כגון הקקדואיים מגיעים לבגרות מינית בגיל 3-5 בהתאם למין.

חיזור:

בדומה לעופות אחרים גם אצל התוכאים תצוגת חיזור קודם להיווסדות הקשר הזוגי. תצוגת החיזור מתרחשת על ידי הזכר וכוללת הצגה ויזואלית ושמיעתית. תצוגת החיזור כוללת בין היתר פריסת הנוצות לראווה, הפקת צלילים, תנועות מיוחדת וריקודים. תקופת החיזור היא בעצם הזמן שבו הזכר מבקש להראות לנקבה כי הוא בריא ובכוחו להעמיד את הצאצאים הבריאים והחזקים ביותר עם סיכוי ההישרדות הגבוהים ביותר. סירוק וסידור הנוצות האחד של השני מחזקים את הקשר הזוגי בין התוכאים.

רבייה שיתופית, כאשר יותר משני פריטים (האב והאם) מסייעים בגידול הצאצאים, כמעט ואיננה קיימת אצל התוכאים.

הזדווגות:

לאחר שהנקבה נענית לחיזורי הזכר נרקם קשר זוגי, אצל רוב המינים קשר ארוך טווח (קשר מונוגמי כפי שצוין לעיל).

מיקום ותנוחת ההזדווגות משתנים ממין למין ומפעם לפעם. התנוחה הנפוצה ביותר היא כאשר הזכר מטפס על גב הנקבה וזו נוטה להתכופף ולספק לזכר שיווי משקל טוב יותר תוך כדי הזזת הזנב הצידה וחשיפת פתח הביב. כאשר פתח הביב של הנקבה חשוף הזכר מקמר את גופו כך שפתח ביב שלו יגע בפתח הביב של הנקבה, שפשוף אשר יכול להמשך כמספר רגעים. במהלך שפשוף מוצלח פולט הזכר את הזרע אל פתח ביב הנקבה וזהו השלב האחרון בתהליך ההזדווגות. בני הזוג עשויים להזדווג מספר פעמים במשך תקופת הרבייה על מנת להגדיל את הסיכויים להפריה מוצלחת.

הנקבה מסוגלת לשמור את הזרע הזכרי אשר מופק במהלך ההזדווגות להפריה עתידית בגופה.

קינון ודגירה:

התוכאים מטילים את ביציהם בקן ומקננים בעיקר באזורים המאפשרים להם להגן בצורה הטובה ביותר על הביצה מפני חום, קור וטורפים. תנאי סביבה חמים ונוחים מאפשרים את המשך התפתחות העובר בביצה. התוכאים, בעיקר הזכרים, מפגינים טריטוריאליות בעיקר באזורי הקינון שלהם כחלק ממנגנון ההגנה על הנקבה והצאצאים.

ציפורי אהבה מקננים בתמונה: זוג ציפורי אהבה מקננים על עץ.

כשישה מינים בלבד בונים קנים על העצים ביניהם דררה אפורת הלחי ומספר מיני ציפורי אהבה, מינים מעטים בונים על האדמה. שאר התוכיים והקקדואיים בונים קנים בחללים ריקים, בין אם חללים ריקים בעץ, בצוקים ובסלעים ואף בגומחות אקולוגיות באדמה. ברוב המקרים גם האם וגם האב מסייעים בחפירה ובבניית הקן.

מבנה הקן משתנה ממין למין ובהתאם לבית הגידול בו נמצאים. הקקדואיים לדוגמה, משתמשים בנוצות, בזרדים, ענפים, שבבי עץ וחומרים צמחיים אחרים על מנת לצפות ולעטוף את הקן.

אצל רוב המינים הנקבה היא זו אשר דוגרת על ביציה, על אף שבמינים מסוימים לוקח הזכר גם חלק בתהליך הדגירה. הנקבה נשארת בקן למשך רוב תקופת הדגירה וניזונה מהזכר או מהפסקות קצרות בהם מחפשת מזון.

משך זמן הדגירה משתנה ממין למין ובהתאם לנסיבות הסביבתיות. בדרך כלל תהליך הדגירה נמשך כ-17 ימים אצל המינים הקטנים יותר עד לכ-35 ימים אצל המינים הגדולים יותר. בתום תקופת הדגירה הצאצא חסר האונים אשר יוצא לאוויר העולם הינו בעל נוצות פלומה לכל היותר ותלוי בהוריו לתקופה של בין שלושה שבועות עד ארבעה חודשים (בהתאם למין), מינים מסוימים אף נשארים תחת השגחת ההורים למשך מספר חודשים נוספים לאחר מכן.

תכונות פיזיולוגיות:

מימדים:

ארה יקינטון, התוכי הגדול בעולם. בתמונה: ארה יקינטון, התוכי הגדול בעולם.

הארה יקינטון, התוכי הגדול ביותר בעולם, מגיע למימדים של כ-100 ס"מ אורך ושוקל כקילו וחצי ק"ג. התוכי ננסי (פיגמי פארוט), נכון להיום התוכי הקטן בעולם, מגיע למימדים של כ-10 ס"מ ושוקל כ11.5 גרם בלבד!

נוצות:

הנוצות התפתחו ככל הנראה מקשקשי הזוחלים והבדילו את העופות משאר בעלי החיים. הנוצות מתפתחות מתאי האפידרמיס בגוף העופות. הנוצה מתפתחת כרקמה המוזנת בעזרת דם וכשהתפתחותה מסתיימת היא נותרת גוף חסר תאים חיים (בדומה להתפתחות הציפורניים, השיער, הפרווה והקשקשים). התוכאים מחליפים את נוצותיהם כפעם בשנה.

הנוצות מקנות נפח רב לגופם של העופות אך משקלן קל ומותאם לתעופה, הן בנויות מהחלבון קרטין β, בדומה לקרטין α אשר מרכיב את השיער והציפורניים אצל האדם. צורות וצבעי הנוצות מאפשרים לנו להבדיל בין סוגים שונים של עופות ותוכאים ולעיתים גם להבדיל בין זכר לנקבה. מלבד החיוניות לתעופה הנוצות חיוניות גם כן להסוואה, בידוד ומפגן חיזור.

סוגי נוצות:

לעופות סוגים שונים של נוצות ולכל אחד תפקיד מסוים.

נוצות מתאר: נוצות המתאר מכסות את רוב גופם של העופות. הם מגנות על העופות מפני השמש, רוח, גשם ואף פציעות. אצל התוכאים הנוצות לרוב צבעוניות ובהירות. נוצות המתאר מתחלקות לנוצות תעופה ולנוצות אשר מכסות את גוף התוכי (או כל עוף אחר).

נוצות תעופה: נוצות התעופה הן נוצות גדולות הנמצאות בזנב ובכנפיים לנוצות הכנף מבנה חזק וגמיש המסייע לעופות בזמן תעופה. נוצות הכנף מתחלקות לשלוש קבוצות.

  • נוצות היד, כ-10 במספרן, צומחות באזור האצבע ופרק כף היד. נוצות אלה הן הגדולות והחזקות ביותר בגופו של התוכי ומחוברות הישר לרצועות או לעצמות. נוצות אלה אחראיות לתמיכה בעופות בזמן התעופה.
  • נוצות האמה, בין 10-14 במספרן (בהתאם למין ולגודל הכנף). הן נמצאות בין הגוף לבין נוצות היד. נוצות אלו מסייעות ביצירת כוח העילוי והנפת התוכי מן הקרקע.
  • נוצות הזנב, כ-12 במספרן, נמצאות בחלק האחורי של הגוף - הזנב. הן פועלות כ"בלם וכהגה", מסייעות בתמרון ואיזון גוף העופות באוויר.

בסיס נוצות התעופה מכוסה בנוצות מתאר הנקראות סוככות. הסוככות תוחמות ומכסות את קצות נוצות הכנף והזנב משני צידי הגוף. הסוככות מסייעות בייעול מבנה הכנפיים והזנב ובבידוד הגוף.

נוצות פלומה: נוצות הפלומה הן נוצות קטנות, קלות ורכות אשר נמצאות מתחת לנוצות המתאר. נוצות אלה הן חסרות ציר מרכזי (זה אשר מקנה לנוצות המתאר את צורתן) ולכן הן חסרות צורה מוגדרת. נוצות פלומה רבות הממוקמות האחת ליד השנייה יוצרות סבך נפוח המאפשר כליאת אוויר בתוך שכבת בידוד המגנה בפני חום אור קור.

נוצות דמויות שערה: נוצות דמויות שערה (או נוצות שערה) בעלות מבנה עדין, בסיס ארוך וסעיפים אשר ממוקמים אך ורק בחלקה העליון. הן פזורות ברחבי גופם של העופות והתוכאים ובבסיסן נמצאים קולטני חישה. הן מספקות מידע אודות מהירות האוויר.

נוצות דמויות פלומה: נוצות דמויות הפלומה בעלות בסיס ארוך וסעיפים חסרי קרסים. לנוצות אלה תפקידים משניים בהקניית צורה, אווירודינמיקה ובידוד לעופות. נוצות אלה מסייעות בין היתר במפגן החיזור.

נוצות הזיפים: נוצות הזיפים (או הזיפים) הן בעלות בסיס קשיח עם מספר מעט של סעיפים בבסיסן. הן ממוקמות בדרך כלל באזור הראש (סביב העפעפיים, נחיריים והמקור) ומשמשות כאיברי חישה והגנה. נוצות הזיפים פזורות גם ברגליהם של עופות ליליים מסוימים.

צבע הנוצה:

צבע הנוצה נקבע על פי נוכחותם של פיגמנטים רבים, הכוללים מלנין, קרוטנואיד ופורפירינים.

  • מלנין: צבען (פיגמנט) שחור-חום אשר נמצא גם ביונקים רבים. מלבד הוספת הצבע לנוצות, המלנין מסייע בציפוף הנוצה ובחיזוק עמידותה בפני השמש.
  • קרוטנואיד: צבען צהוב, כתום או אדום לנוצה.
  • פורפירינים: צבען ירוק ואדום אשר מיוצר בזקיק הנוצה.
נוצת תוכאים

מקור:

מבנה מקור העופות משתנה ממין למין ומעוצב בהתאמה לאורח חייהם. לתוכאים מבנה דמוי קרס המסייע בהגנה, בטיפוס על ענפים ועצמים שונים, בריסוק מעטפת הזרעים, בחיזור, בהאכלת הגוזלים ובטיפוח נוצותיהם.

מבנה המקור:

שכבה קרנית הבנויה מהחלבון קרטין (אחראי לבניית ציפורניים, שיערות פרווה ונוצות) מכסה את שלד הלסת העליונה והלסת התחתונה. מקור התוכאים גדל כל הזמן בקצב שונה ממין למין ובהתאם לנסיבות שונות. שחיקה מתמשכת המתרחשת כחלק מפיצוח ואכילה, שפשוף המקור בעצמים קשים, ניקור (בזני עופות מסוימים) ועוד שומרת על אורך נורמאלי של המקור.

התוכאים מסוגלים להניע את החלק העליון של המקור (הלסת העליונה או המקור העליון) באופן עצמאי קדימה והצידה ביחס לחלק התחתון של המקור (הלסת התחתונה או המקור התחתון). חופש תנועה זה מתאפשר הודות למפרק הלסת המיוחד אשר מסייע בביצוע תפקידים שונים בעזרת המקור. בשונה מהתוכאים, אצל מיני עופות אחרים הלסת התחתונה והעליונה מאוחות ולכן אינם מסוגלים להניע את הלסת העליונה באותו האופן שנעה אצל התוכאים.

במקור, מתחת לשכבת הקרטין, אספקת דם טובה ומפותחת לצד ורשת עצבית אשר מספקת לתוכאים יכולת מישוש נפלאה. עצמות המקור אינן מלאות אלא מכילות חללי אוויר, התאמה נוספת למבנה גוף קל משקל יחסית לגודלו.

חושי התוכאים:

חוש הראייה:

חוש הראייה של העופות הוא החוש המפותח והחשוב ביותר להישרדותם ולקיומם. ראייתם של התוכאים, על אף שלא חדה כזו של העופות הדורסים (עופות טורפים), מתעלה באופן משמעותי על של בני האדם ומותאמת לצורכי ההישרדות של התוכאים, ובכלל של כלל העופות הנטרפים.

רשתית העין אצל העופות דקה יותר מזו של האדם וגודל עיניהם גדול באופן יחסי לגודל ראשם (בעיקר אצל דורסי הלילה). ברשתית העופות מדוכים דחוסים וקנים צפופים בהרבה מזו של האדם, מבנה אשר מקנה להם יכולת ראייה מעולה בשלל הגוונים הן ביום ולחלק הן בלילה.

אצל העופות דורסים, נשר, נץ וינשוף לדוגמה, בדומה לבני האדם העיניים ממוקמות בקדמת הראש. מיקום העיניים בקדמת הראש מעניק לעופות הדורסים יכולת תפיסת עומק מוגברת, יכולת המאפשרת להם לאמוד את המרחק ואת המהירות של הטרף בדיוק יוצא מן הכלל.

לתוכאים גולגולת יחסית צרה יותר ועיניהם ממוקמות בצידי הראש. כעוף נטרף, מיקום העיניים בצידי הראש מאפשר ראייה היקפית רחבה יותר המאפשרת להם להבחין בטורפים בשלב מוקדם ולברוח למקום מבטחים במקרה הצורך.

גמישות צווארו של התוכי מספקת מענה ליכולת המועטה של גלגול העיניים בתוך ארובת העיניים, על ידי הנעת ראשו מצד אל צד.

בנוסף לראייתם החדה, עיני העופות רגישים לאורכי גל שונים של האור. עיני האדם מסוגלות להבחין בתחום אורכי הגל של צבעי האדום, הכחול והירוק. לחלק מהעופות יש ארבעה סוגי מדוכים (תאי חרוט) ברשתית (בעוד שאצל האדם יש שלושה) אשר מאפשרים להבחין גם באורכי הגל של העל סגול, דבר המאפשר להם להבחין בטווח רחב יותר של צבעים.

עפעף שלישי - קרום המצמוץ:

מפני שליכולת הראייה יש חשיבות רבה כל כך, לעופות יש עפעף שלישי- קרום המצמוץ, אשר תפקידו בין היתר הוא להגן על העין. קרום המצמוץ ממוקם בין הקרנית לבין העפעפיים האחרים. קרום דק זה מסייע בהגנה על העין, כפי שצוין לעיל, בסיכוך ובניקוי העין. קרום המצמוץ נסגר ונפתח משמאל לימין.

חוש השמיעה:

חוש השמיעה הוא החוש השני בחשיבותו אצל העופות והתוכאים בפרט. מבנה אוזניהם הוא דמוי משפך, מבנה המאפשר להתמקד בקול בצורה טובה ויעילה. האוזניים, אשר ממוקמות מעט מאחורי ומתחת לעיניים, מכוסות בנוצות רכות אשר מספקות הגנה.

שמיעתם של העופות רגישה יותר משל בני האדם על אף שטווח השמיעה לרוב נמוך יותר. הם שומעים את אשר שומע האדם באופן שונה וקולטים את הקול בדרכים שונות.

לעופות כושר זיהוי והבחנה בין צלילים חד מזה של האדם, הם רגישים במיוחד לשינויים בגובה הצליל, בטון ובקצב ונעזרים בשינויים אלה על מנת לזהות עופות אחרים ולפענח התראותיהם. העופות והתוכאים משתמשים בשירים, קריאות וצלילים שונים במצבים שונים על מנת להתריע בפני סכנה, לסמן ולתבוע שטחים טריטוריאליים ואף להציע שיתוף מזון עם עוף אחר.

התוכאים (והעופות בכלל) בעלי שמיעה אבסולוטית. הם מסוגלים לזהות צליל על פי גירוי שמיעתי בודד. העופות מסוגלים לשמוע צלילים קצרים אשר אוזן האדם לא מסוגלת לקלוט. האדם יכול לקלוט צליל אחד, תו מוזיקלי לדוגמה, אשר אורכו הוא 5 מאיות השנייה בעוד שציפור יכולה לקלוט צליל שאורכו כחצי מאית השנייה, המשמעות היא שבזמן שבני האדם קולטים צליל אחד העופות מסוגלים לשמוע עשרה.

חוש הטעם:

חוש הטעם אצל העופות קיים אם כי אינו מפותח במיוחד. בהתאם למין, לעופות בין 50 עד לכ-500 פקעיות טעם לעומת 10,000 אצל האדם. התוכאים הינם בעלי חוש טעם מפותח יחסית לשאר העופות האחרים, כ-350 פקעיות טעם פזורות בחלל פיהם. העופות מסוגלים לחוש בטעם מתוק, מר וחמוץ. רגישותם לטעמים שונים משתנה ממין למין וקיימות העדפות לטעמים מסוימים אך עדיין רוב העופות משתמשים בחושים אחרים, חוש הראיה והשמיעה לדוגמה, על מנת לאתר את המזון הטוב ביותר עבורם.

כאשר העופות מגלים העדפה למזון מסוים, הם לעיתים קרובות יתבססו על גורמים אחרים מלבד הטעם. תוכי למשל עשוי להעדיף מזון על פני האחר לא בגלל טעמו אלא בגלל זמינות המזון, תחרות נמוכה יותר על המזון, נוחות לפצח ולאכול את המזון בעזרת המקור או מזון שעונה בצורה הטובה ביותר על צרכיו התזונתיים.

חוש הריח:

חוש הריח הוא אחד החושים הפחות מפותחים אצל רוב העופות והתוכאים בפרט. מיני עופות רבים בעלי מרכז הרחה במוח קטן ויחסית לא מפותח ואינם משתמשים בחוש הריח באופן נרחב.

לעומת זאת, ישנם מינים כגון הנשר, הקיוי, האלבטרוס, היסעור ועוד אחרים אשר משתמשים בחוש הריח על מנת לאתר את מזונם ממרחקים רבים, ריחות אשר האדם לא יכול לחוש בהם.

חוש המישוש:

העופות לא משתמשים בחוש המגע באופן נרחב כפי שהאדם משתמש, אך חוש זה הינו חיוני ביותר בחייהם, במיוחד בתעופה. העופות רגישים בצורה יוצאת מן הכלל לשינויים בטמפרטורת האוויר, בלחץ ובמהירות הרוח, שינויים אלה מועברים בעזרת הנוצות לעצבים רבים הפזורים על גבי עורם. התהדרות הדדית היא חלק חשוב מהתנהגות החיזור של עופות רבים ויש המקשרים פעולה חשובה זו לחוש המגע.

העופות בעלי עצבים מעטים ברגליהם, בשל כך הם פחות רגישים לקור קיצוני ומסוגלים לעמוד על משטחי קרח. לחלק מהעופות קולטני חישה רבים במקוריהם אשר מאפשרים להם לתפוס מזון באזורים בוציים, מימיים וחומרים אחרים בהם שאר החושים לא יכולים לסייע.

פיזיולוגיה - מערכות הגוף:

מערכת הנשימה:

מערכת הנשימה של התוכאים דומה למערכת הנשימה של כלל העופות. מערכת הנשימה של העופות הינה מיוחדת ויעילה במיוחד. לעופות אין סרעפת וריאות המסוגלות להתרחב אך בעלי מערכת שקי אוויר המפוזרת בחלל גופם המקנות נפח כולל במערכת הנשימה גדול יותר מזו של היונקים. מערכת הנשימה אצל העופות יעילה מזו של היונקים, מעבירה כמות גדולה יותר של אוויר בכל נשימה. כאשר משווים את בין עופות ליונקים בעלי אותו המשקל, לעופות קצב נשימה נמוכה יותר.

נחירי התוכים ממוקמים בבסיס המקור ולרוב גלויים לעין, לחלקם הנחיריים מכוסים בנוצות ולכן נסתרות מהעין. לחלק מהתוכים מערכת יעילה המונעת שאיפה של גופים זרים אל תוך מערכת הנשימה.

קנה הנשימה בנוי מסדרה של סחוסים דמויי טבעת שלמה, בשונה מאצל היונקים אצלם הטבעת לא בנויה במלואה מסחוס אלא מכילה גם מרכיב קרומי. קנה הנשימה מתפצל לאחר הכניסה לחלל בית החזה. באזור הפיצול של קנה הנשימה שוכן הסירינקס (Syrinx), איבר בעזרתו מפיקים העופות צלילים בשונה מהיונקים אשר מקור קולם מגיע מבית הקול.

ריאות העופות אינן מתפצלות לאונות (בשונה מהיונקים) וחילוף הגזים מתרחש בנימי האוויר בעוד שאצל היונקים מתרחש בנאדיות הריאה.

שרירים בחזה גורמים לעצם החזה להידחף החוצה, פעולה היוצרת לחץ שלילי בשקי האוויר ובכך גורמת לאוויר להיכנס למערכת הנשימה. פעולת הנשיפה איננה פאסיבית ודורשת התכווצות של שרירים מסוימים היוצרים לחץ על שקיות האוויר וגורמים לפליטת האוויר החוצה.

מפני ששקיות האוויר מגיעים לעצמות הגוף (חוליות, עצם הירח, עצם הזרוע וכו') זיהום בדרכי הנשימה עשוי להתפשט במהרה לחלל הבטן ולעצמות השונות.

פעולת הנשימה:

האוויר מתחיל את דרכו בנחיריים ומשם ממשיך לחלל האף. חלל האף מחולק לימין ושמאל על ידי מחיצת האף אשר מורכבת מסחוס ומעצם. האוויר עובר דרך שלושה זוגות של קונכיות האף, עליונות, אמצעיות ותחתונות, המסייעות בחימום וליחוך האוויר.

האוויר עובר דרך קנה הנשימה אשר בנוי מסדרה של סחוסים. קנה הנשימה מתפצל לאחר הכניסה לחלל בית החזה.

האוויר לא מגיע ישירות לריאות אלא מגיע מקנה הנשימה לשקי האוויר האחוריים, משם ממשיך לריאות ולאחר מכן לשקי האוויר הקדמיים. לתוכאים אין סרעפת, במקום, אוויר נכנס ויוצא ממערכת הנשימה בעזרת שינויי לחץ בשקי האוויר, כתשעה במספרם (בהתאם לזן).

הלחץ בשקי האוויר גורם לתנועה חד כיוונית של האוויר משקי האוויר האחוריים עד לקדמיים, לעולם לא ההפך, ומשם החוצה.

בסופו של התהליך אוויר עשיר בפחמן דו חמצני נפלט מן הגוף בעוד שאוויר חדש עשיר בחמצן נכנס למערכת הנשימה.

מערכת העיכול:

בדומה לשאר בעלי החיים זקוקים התוכאים לאנרגיה על מנת לבצע פעילויות יום יומיות. מערכת העיכול מספקת מענה לדרישות האנרגיה בהתאם לצורך בתאים השונים. מערכת העיכול, בעזרת פירוק כימי או מכאני, מפרקת את המזון עד ליחידותיו הבסיסיות ביותר ובכך מאפשרת ספיגתו למחזור הדם לצורכי הפקת אנרגיה ופליטה של מרכיבי המזון אשר אינם דרושים לגוף.

פעילות מערכת העיכול אצל העופות בכלל ובתוכאים בפרט אומנם ברורה וזהה לרוב בעלי החיים. מבנה מערכת העיכול ואיבריה שונים מזו של היונקים והזוחלים.

הושט והזפק:

כאשר התוכי מכניס את המזון לפיו דרך המקור המזון מיד מתערבב עם רוק אשר מסייע בסיכוך המזון לקראת הכניסה לוושט. המזון נע במורד הוושט בעזרת תנועה גלית של שרירים (תנועת המעיים) בגופו של התוכאי ולאחר מכן, אצל רוב העופות, מגיע לזפק.

בזפק המזון יושב ומתרכך טרם כניסתו לקיבה. לעיתים התוכאים מעלים את המזון המרוכך מהזפק ומאכילים את גוזליהם ובני זוגם.

קיבת הבלוטות:

לרוב העופות יש שתי קיבות, הראשונה בה עובר המזון היא קיבת הבלוטות. בלוטות מיוחדות, אשר מרפדות את דפנות הקיבה הראשונה מווסתות על ידי גורמים הורמונאליים ועצביים, מפרישות תערובת מיצים המורכבת מאנזימי עיכול, חומצות מימן כלורי ורירים.

חומצות מימן כלורי מסייעת ואף נחוצה לפעילות אנזימי העיכול ואילו הריר מספק הגנה לדפנות הקיבה. בעזרת האנזימים מתרחש עיכול כימי ראשוני של החלבונים בקיבת הבלוטות.

קיבת השרירים - קורקבן:

לאחר המעבר בקיבה הראשונה עובר המזון לקיבה השניה, קיבת השרירים הידועה בשממה העממי: קורקבן. קיבה זו בעלת דפנות עבות ושריריות שם עובר המזון פירוק מכאני. מזון המעורבב במיצי עיכול נגרס ונטחן ולחתיכות קטנות על מנת לייעל ולהקל על תהליך העיכול. בדומה לזוחלים, עופות מסוימים בולעים אבנים אשר מסייעים להם לטחון ולפרק את המזון בקיבה.

במידת הצורך, המזון עובר הלוך ושוב בין הקיבות במטרה לפרק היטב את המזון.

המעי הדק:

מהקורקבן עובר המזון אל המעי הדק דרך שסתום הנקרא שוער. השוער מאפשר מעבר של כמות קטנה של מזון למעי הדק על מנת לאפשר לעיכול להתרחש ביעילות. המעי הדק מרופד בסיסים ובמיקרו סיסים (סיסים מיקרוסקופיים). הסיסים הינם בליטות דמויות אצבע המכסים את דפנות הקיבה אשר מסייעים בהגדלת שטח הפנים של המעי הדק. המיקרו סיסים (הנקראים גם סיסונים) הינם בליטות קטנות יותר המצויות על גבי הסיסים ונושאים אנזימים אשר מפרקים סוכרים ומסייעים לעכל החלבונים. לאחר פירוק המזון לחלקיקים קטנים יותר הוא נספג דרך הנימים למחזור הדם.

הכבד, הלבלב והתריסריון:

הכבד והלבלב מפרישים נוזלים לתריסריון בעזרת צינור משותף. הלבלב מייצר אנזימים שמפרקים את אבות המזון (חלבונים, פחמימות ושומנים). האנזימים אחראים לפירוק מלא של העמילן והשומנים ופירוק חלקי של החלבונים. הוא מנטרל את החומצות הקיימות בתערובת המזון אשר מגיע אל התריסריון ומספק סביבה נוחה לפעילות אנזימי העיכול. בין היתר מייצר הלבלב את האינסולין והגלוקגון אשר מווסתים את כמות הסוכר בדם.

לכבד העופות שתי אונות בעוד שאצל האדם ארבע. בתהליך העיכול תפקידו העיקרי של הכבד הוא לייצר מיצי מרה. נוזל המרה הוא תמיסה מימית המכיל מלחי מרה ופיגמנטים של המרה (בעיקר בילירובין, תוצר פירוק ההמוגלובין), כולסטרול, פוספוליפידים, ואלקטרוליטים שונים. לתהליך העיכול מסייעים רק מלחי המרה והפוספוליפידים. מלחי המרה מפרקים את השומן ומסייעים לאנזימים שבלבלב לפרק את השומן ביעילות ובקלות רבה יותר. תאים מסוימים בכבד משמידים חיידקים אשר הצליחו לחדור מדרכי העיכול למחזור הדם.

הכבד משחק תפקיד חשוב במטבוליזם גוף העופות. תפקיד חשוב של הכבד הוא לנקות רעלים מהגוף, לפרק הורמונים, לייצר חומרים חיוניים רבים לגוף כולו (כולסטרול, חלבוני דם ועוד). הכבד מעבד כמעט את כל סוגי חומרי המזון. כאשר הדם נע בתוך הכבד, הכבד שולף חומצות אמינו, חומצות שומן וגלוקוז, מעבד ומספק לתאי הגוף בהתאם לצורך ואוגר את השאר לעיבוד עתידי.

לכבד תפקיד חשוב גם בשמירה על רמת גלוקוז תקינה בדם, כאשר פחמימות מתפרקות לגלוקוז הופך הכבד את הגלוקוז למולקולת רב סוכר הנקראת גליקוגן ומיד לאחר מכן מאחסן אותם. כאשר רמת הגלוקוז בדם יורדת מפרק הכבד בקלות את הגליקוגן לגלוקוז ומשחרר לזרם הדם, בכך מסייע בויסות כמות הגלוקוז בדם.

הכבד מסוגל להשתמש בחלבונים ושומנים על מנת לייצר גלוקוז במידה ופחמימות אינן זמינות.

המעי הגס:

המעי הגס יחסית קצר באופן יחסי מזה של היונקים. מבנה זה מאפשר סילוק מהיר יותר של הצואה. תפקידיו העיקריים של המעי הגס הם: ספיגת מים, ייבוש מזון קשה לעיכול וסילוק פסולת מהגוף. למעי הגס חיידקים אשר מעכלים ומפרקים סיבים במזון, בכך מייצרים ויטמינים חשובים כמו ויטמין K וויטמין B ולאחר מכן נספגים יחד עם המים ישר לזרם הדם.

פתח הביב:

פתח הביב זה האיבר האחרון במערכת העיכול של העופות. בפתח הביב נאספות הצואה, המגיעה מהמעי הגס, חומצות השתן והשתן, אשר מגיעות מהכליות, ומשם מובלות אל מחוץ גופו של התוכי.

מערכת השלד והשרירים:

מערכת השלד:

עצמות העופות הן חזקות ביחס למשקלן. חלק מהעצמות חלולות המחוזקות בעזרת מערכת תמיכה מוצלבת פנימית אשר מקנה יציבות וחוזק לעצם. בנוסף ליתרון המובן מאליו של הפחתת משקל גופם של העופות (ותוכאים) לעצמות חלולות אלה יתרון נוסף, הן מכילות אוויר דחוס, משמע שחללי האוויר בתוך העצמות מסייעים באופן ישיר למערכת הנשימה ובכך משפרים את יעילותה.

מערכת השלד מורכבת מעצמות קלות יחסית (העצמות החלולות) וכאלה במשקל זהה לעצמות בעלי חוליות אחרים באותו הגודל, עם זאת, שלד העופות והתוכאים במלואו הינו קל בהשוואה לבעלי חוליות אחרים.

יתכן כי ליכולת התעופה השפעה מסוימת על שלד העופות אך היא איננה האחראית הבלעדית לעיצובו. ממצאים ארכיאולוגיים מצביעים על הימצאות מבנה עצמות חלולות בדומה לעופות אצל דינוזאורים יבשתיים. העצמות החלולות התפתחו ככל הנראה לנשימה יעילה יותר, להורדת משקל ביחס לנפח ולסייע בקירור הגוף.

אזורים רבים בעמוד השדרה מאוחים יחדיו ובכך יוצרים מבנה שלדי קל משקל המספק את הקשיחות הנחוצה לשמירה על יציבת גוף התוכי (וכלל העופות) בזמן התעופה.

הגולגולת הכבדה בעלת השיניים של העופות הקדומים התחלפה בסופו של דבר לגולגולת קלה בעלת מקור קל משקל ללא שיניים. השיניים והלסתות הוחלפו בקיבת השרירים, איבר המסייע בכתישת וגריסת המזון.

מבנה הצוואר של העופות, בעל לכל היותר 25 חוליות (אצל התוכאים מספר קטן בהרבה) בעוד שאצל היונקים 7, מאפשר יכולת גמישות טובה של הראש. משום שגפיו של התוכי משמשות בעיקר לאחיזה ותעופה )בעופות מסוימים גם שחייה( לצוואר תפקיד חשוב בהתגנדרות ולשם כך הראש חייב להגיע לרוב חלק הגוף על מנת לאפשר ניקיון ראוי של הנוצות.

עצמות הבריח של התוכאים מאוחות האחת לשניה, הן ידועות כ"עצם המשאלות" וממוקמות בבסיס חוליות הצוואר. עצם הבריח בעלת יכולת גמישות אשר מסייעת בתעופת העופות.

הצלעות בגופם של התוכאים, והעופות בכלל, מחוברות האחת לשנייה בעזרת בליטת עצם דמוית קרס, יוצרות יחדיו בית צלעות קשיח המגן על הריאות והלב.

עצם החזה מפותחת במיוחד אצל רוב העופות והתוכאים. עצם החזה הינה גדולה ומספקת עוגן לשרירי התעופה, שרירים המאפשרים הנעה מעלה ומטה של כנפי העופות. כמו כן, עצם החזה מספקת הגנה נוספת לאיברים פנימיים חיוניים של התוכאים.

על מנת לספר תמיכה מוצקה לנוצות התעופה עצמות בכנף התקצרו, התאחו או נעלמו לחלוטין לאורך האבולוציה. לדוגמה, לאורך הגומד, בקצהו האחורי, ישנן בליטות אליהן מתחברות ישירות נוצות התעופה המשניות.

מערכת השרירים:

בדומה לשלד, גם מערכת השרירים של העופות מותאמת לתעופה. השרירים הבולטים ביותר הם שרירי החזה אשר מניעים את הכנפיים. בחלק גדול מהעופות ובתוכאים בפרט שרירי החזה מהווים כשליש ממשקל גופם הכולל (אצל השכווים משקל החזה הוא כ-40 אחוז ממשקל גופם).

לרוב, שרירים מרוכזים בעיקר בחלק התחתון של התוכאים. בגב ישנה מסת שריר קטנה יחסית אשר מאזנת את עבודת שרירי החלק התחתון של התוכי. הכנפיים והצוואר מכוסים ב"רשת" מורכבת וקלה של שרירים אשר מעניקה כוח ושליטה אופטימאליים.

ליכולת התעופה הייתה השפעה גם על הלב, האיבר בעל הסיבולת הגבוהה ביותר, לאורך האבולוציה. בדומה ליונקים, לעופות לב בעל ארבעה מדורים אם כי באופן יחסי גדול יותר מזה של היונקים. לצורך השוואה, ליבה של ציפור הדרור גדול פי שלושה מזה של יונק באותו הגודל. כמו כן, ליבם של העופות חזקים יותר ושואבים מהר יותר מאלה של היונקים, לצורך השוואה קצב ליבה של הצופית (יונק הדבש) הינו 1,000 פעימות לדקה. לעופות קטנים לב גדול יותר באופן יחסי משל עופות גדולים ולעופות נודדים לב גדול יותר משל עופות שלא נודדים באופן יחסי.

מערכת הדם:

מערכת הדם של התוכאים (ושל כלל העופות) בנויה מהלב, מכלי הדם ומהדם. תפקיד המערכת היא לספק לתאי הגוף את החומרים הנחוצים להם ולסלק את אלה שמזיקים לו בעזרת הדם ואיברי הגוף השונים.

הלב:

לתוכאים יש לב גדול יחסית לגודלם אשר נחוץ לספק כמויות דם גדולות לשרירים בזמן פעילות גופנית מאומצת, תעופה לדוגמה. ליבם מורכב מארבעה מדורים: שני חדרים ושתי עליות. דם עשיר בחמצן זורם בעליה השמאלית ובחדר השמאלי ואילו החדר והעלייה הימנית שואבים דם עשיר בחמצן או בפחמן דו חמצני. חדר הלב השמאלי הוא הגדול והשרירי ביותר מפני שעליו לספק דם עשיר בחמצן לכל חלקי גופו של התוכי.

כלי דם:

עורקים, ורידים ונימים הם כלי הדם העיקריים בגופו של התוכי ושל עופות אחרים. עורקים אחראיים להובלת הדם מהלב אל חלקי הגוף השונים בעוד שהורידים הם אלה שמובילים בחזרה את הדם מחלקי הגוף אל מדורי הלב. עורקים קטנים מספקים דם עשיר בחמצן לאיברים ולרקמות מהלב, ואילו ורידים קטנים אוספים דם עשיר בפחמן דו חמצני מהגוף אל הלב. הנימים הם כלי הדם הקטנים ביותר במערכת הדם. דופן הנים הדק מאפשר חילוף חומרים, מזון וגזים עם התאים הצמודים אליהם.

מחזורי הדם:

ישנם שני מחזורי דם אצל העופות. מחזור הדם הגדול ומחזור הדם הקטן. המחזור הסיסטמתי או מחזור הדם הגדול מתחיל בחדר השמאלי ומגיע לכל תאי גופו של התוכי. לאחר הספקת החמצן ואיסוף הפחמן דו חמצני מהתאים חוזר דם עשיר בפחמן דו חמצני לעליה הימנית ופה המחזור הגדול נסגר. מחזור הדם הריאתי או מחזור הדם הקטן מתחיל מהחדר הימני, דם עשיר בפחמן דו חמצני עושה דרכו לריאות שם מתבצע חילוף גזים. כעת, לאחר סילוק של עודפי הפחמן דו חמצני והעשרה בחמצן, דם עשיר בחמצן עושה דרכו אל העלייה השמאלית משם מועבר לחדר השמאלי (תחילת מחזור הדם הגדול).

הדם:

דם התוכאים מכיל תאי דם, פלסמה (אשר מכילה בעיקר מים), חלבונים וחומרי מזון. תאי הדם כוללים את תאי הדם האדומים, תאי הדם הלבנים וטסיות דם, תאים קטנים המעורבים בריפוי רקמות. תאי הדם האדומים מכילים המוגלובין אשר תפקידו העיקרי הוא הובלת החמצן לכל חלקי הגוף בעזרת מערכת הדם ואילו תאי הדם הלבנים נוטלים חלק במאבק עם זיהומים שונים בגוף ומסייעים רבות בהגנה על הגוף מפני פולשים ומזיקים.

מערכת הרבייה:

מערכת הרבייה של הנקבה:

מערכת הרבייה של הנקבה התפתחה עם הזמן למערכת מורכבת וייחודית לעופות. נקבת העופות מסוגלת לשמור זרע בבלוטות מיוחדות למשך תקופה ארוכה של עד שנה בהתאם למינה.

בדומה לנקבות בעלי חיים רבות, נקבת העופות מתחילה את חייה עם שתי שחלות ושתי חצוצרות. עם זאת, ברוב מיני העופות השחלה והחצוצרה השמאליות הן היחידות שמתפתחות באופן משמעותי ואלה הן אשר מתפקדות בעוד שהימניות מתפתחות באופן בסיסי בלבד ואינן לוקחות חלק בתהליך הרבייה. יש הסבורים כי מדובר בהתאמה להפחתה במשקל, חיונית כדי לסייע לתעופה.

השחלה:

השחלה אצל העופות היא מקבץ של ביציות מתפתחות. כפי שכבר צוין לעיל מרגע בקיעתן של נקבות העופות מהביצה השחלות והחצוצרות נוצרות באופן מלא אם כי הן קטנות נורא עד להגעת הנקבה לבגרות מינית (אצל התוכאים בדומה לעופות אחרים רק השחלה והחצוצרה הימנית מתפתחות ומתפקדות). השחלה השמאלית מכילה תאי ביצה (ביציות) מרגע בקיעת הנקבה גם כן, תאים אלו ממשיכים להתפתח כאשר הנקבה תגיע לבגרות מינית. כל ביצית מתחילה כתא בודד המוקף בקרום ויטליני. עם התפתחות הביצית עוד ועוד חלמון מיוצר בקרום העוטף את הביצה.

חצוצרת הרחם:

כאשר ביוץ מתרחש, הביצית נכנסת אל תוך חצוצרת הרחם. חצוצרת הרחם היא צינור מפותל אשר בבגרות מינית מלאה אורכו כ-65 ס"מ והוא מחולק לחמישה חלקים עיקריים: משפך, מגנום, מצר, בלוטת הקליפה והנרתיק.

החלק הראשון, המשפך, אשר אורכו כ-10 ס"מ קולט את הביצית המשתחררת מהשחלה. החלמון המשוחרר נשאר במקום כרבע שעה (15 דקות) ושרירי המשפך נעים על מנת לעטוף אותו. במידה והפריה הולכת להתרחש היא מתרחשת במשפך.

המגנום הוא החלק השני בו עוברת הביצית. אורכו כ-30 ס"מ והוא החלק הגדול ביותר בחצוצרת הרחם. החלמון נשאר כ-3 שעות (180 דקות) במגנום שם שכבת חלבון עבה נוצרת.

החלק השלישי הוא המצר אשר אורכו כ-10 ס"מ. במצר קרום הביצה (קרום פנימי) וקרום הקליפה (קרום חיצוני) נוצרים. הביצה מבלה את זמנה שם כשעה ורבע (75 דקות).

הביצה כעת עוברת לחלק הרביעי, הישר אל בלוטת הקליפה (או הרחם) אשר אורכה כ-10 ס"מ. בחלק זה קליפה הביצה נוצרת. הביצה ברובה בנויה מסידן פחמתי (קלציום קרבונט) וקרוב ל-50 אחוז מדרישת הסידן לבניית שלד הביצה מגיעה מהסידן בגופה של האם. בחלק זה מבלה הביצה כ-20 שעות (1200 דקות).

החלק האחרון הוא הנרתיק אשר אורכו כ-10 ס"מ גם כן. חלק זה אינו לוקח חלק ביצירת הביצה אך משחק תפקיד חשוב בהטלתה. הנרתיק הוא איבר שרירי המאפשר לנקבה לדחוף את הביצה אל פתח הביב ומשם החוצה אל אוויר העולם.

מערכת הרבייה של הזכר:

לזכרי העופות יש זוג אשכים אשר ממוקמים בחזית האונה העליונה של הכליות. בתקופת הרבייה האשכים גדלים בצורה ניכרת ותאי הזרע נוצרים בצינור הזרע. האשכים מייצרים את הטסטוסטרון, הורמון המין הזכרי, הורמון חשוב מאוד בעידוד גדילת מערכת הרבייה של הזכר, שינוי התנהגותו בזמן החיזור ושינוי תוקפנותו.

היווצרות הזרע אצל זכרי העופות מהיר יותר מהיווצרות הזרע אצל היונקים. כאשר הזרע עוזב את האשכים הוא עובר דרך צינור קטן ומפותל הנקרא יותרת האשך ומשם נכנס לצינור הזרע. צינור הזרע מתחבר לשופכה שם נאגר הזרע עד לפליטתו אל ביב הנקבה.

התוכאים הם חסרי איבר הזכרות והאזור המרכזי בו אוגרים את הזרע הוא צינור הזרע. הם מעבירים את הזרע על ידי קירוב פתח הביב לפתח הביב של הנקבה, כאשר שני הפתחים קרובים האחד לשני הזכר פולט את הזרע לביב הנקבה.

תיאור מערכת הרבייה של הזכר לעיל מתייחסת לעופות חסרי איבר הזכרות, לדוגמה התוכאים.